בית הדין פסק כי הבית של הצדדים יוצע למכירה למרבה במחיר, והצדדים יתחלקו בתמורה שתתקבל, כפי החלקים שביה"ד קבע שלאישה יהיה 2/3 מהזכויות בחלקה ובבית ולבעל לשעבר 1/3. ולכל אחד מהצדדים זכות ראשונה לקנות את הבית במחיר הגבוה שיוצע עבור הבית. בית הדין מאפשר לצדדים למכור את הבית בעצמם תוך שלושה חודשים. אם הבית לא ימכר בתקופה זו בזכות כל אחד מהצדדים לבקש שביה"ד ימנה כונס נכסים למכירת בית הצדדים.

בית הדין מאמץ את חוות דעתו של רו"ח דותן, ולפיה, על הבעל לשלם לאישה את תשלומי האיזון שנקבעו על ידו. מתשלומים אלו ינוכו דמי השכירות הראויים אותם חייב בית הדין את האישה בגין מגוריה בדירת הצדדים בהחלטות קודמות.

הבעל חייב בכתובה ובתוספת הכתובה במלואה. לעניין הצמדת תוספת הכתובה ושמירת ערכה הריאלי - יש להצמיד תוספת כתובה.

העובדה שחלק מן הנכסים שבמחלוקת רשומים על שם צדדי ג', אינה יוצרת מחסום המונע מבית הדין לברר ולהכריע במחלוקות שבין הצדדים עצמם, וככל שלא יהיה שיתוף פעולה על ידי הצדדים השלישיים בבדיקות שיידרשו, ייתן בית הדין צווים מתאימים. אם יהיה צורך, יאפשר בית הדין למבקשת לפנות לערכאה המוסמכת על מנת לקבל סעדים כלפי הצדדים השלישיים.

בית-הדין רוצה לציין שעוד בדיון הראשון הסכימו הצדדים שבית-הדין ידון על-פי עקרונות חוק יחסי ממון. בזה הביעו דעתם שהסכימו לדון על-פי חוק המדינה ולא על-פי דין תורה. בהסכמת הצדדים לדון על-פי חוק המדינה נוצר תנאי הלכתי שבית-הדין יכול לדון על כך מכוח ההלכה שכל תנאי שבממון קיים והם קיבלו עליהם בהסכמתם שבית-הדין ידון על-פי חוק, ולכן בית-הדין ידון על-פי החוק. האישה לא הפסידה מתנותיה (למרות מעשה הכיעור) ויש לחלק את הכספים ממכירת הדירה בחלקים שווים, לאחר סילוק חוב המשכנתא ושכר טרחת כונסי הנכסים.

במקרה דנן, אף אם נעשה שימוש באותן אמות מידה הנהוגות לגבי "צו חוסם", לכאורה לא ניתן לומר כי התביעה שהגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה הינה תביעה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה, ומכל מקום ספק אם ניתן לפרש את צו בית הדין, האוסר על הבעל לעשות כל פעולה שתפריע למדורה הספציפי של האישה בדירה, כאוסר עליו להגיש תביעה לבית משפט מוסמך בישראל. כאמור, אין צורך, בנסיבות, שנידרש לסוגיה זו. התוצאה היא, שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בעניין פירוק השיתוף בדירה שנכרך על ידי האישה בתביעת הבעל לגירושין.

נקבע כי בית הדין הרבני בישראל מוסמך לדון בתביעות הגירושין שבפניו ובעניינן של שתי הדירות הרשומות על שם הבעל והנמצאות בתל אביב, בהתאם לפרטים שצויינו הן בתביעת האישה והן בתביעת הבעל.

עד למועד פסק-הדין עדיין סירבה האישה לגירושין ורק לאחר פסק-הדין לגירושין החל להבשיל אצל האישה עניין הגירושין עד שהגיעה לכלל הסכמה להתגרש. מאחר ופסק-הדין לגירושין לא חייב את הצדדים להתגרש אלא נפסק כי עליהם להתגרש, היינו המצב שאליו נקלעו הצדדים מחייב להתגרש, אך אילו הצדדים ישנו את דעתם ויפנו לשלום בית לא תהיה כל מניעה לעשות כן. משכך, כל עוד האישה מסרבת להתגרש אין מועד פסק-הדין לגירושין קובע במקרה זה, לכן המועד הקובע לאיזון המשאבים הינו המועד בו הבשילה האישה והגיעה להסכמה כי הפירוד הינו עובדה מוגמרת.