פרק ג': אכיפת חוקי הבניה - מהפיכת תיקון מס' 116 לחוק התכנון והבניה

פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 {להלן: "חוק התכנון והבניה"} מגדיר סדרה של עבירות בדרגות חומרה וענישה שונות. החוק קובע את יסודות העבירות, את סיווגן ואת עונשן, ומסמיך את בית-המשפט, שעה שגוזר הוא את דינו של נאשם, לצוות עליו להרוס, לפרק או לסלק מבנה שנבנה שלא כדין, להפסיק שימוש לא חוקי במקרקעין ככל שישנו, ולעשות את כל הדרוש על-מנת להתאים את הבניה שנעשתה להיתר או לתכנית כדין.

במשך השנים חזרו בתי-המשפט כמנטרה קבועה על הדברים הבאים:

ראשית, עבירות על חוקי התכנון והבניה הפכו עוד לפני שנים למכת מדינה. מדובר בעבירות בעלות תוצאות קשות, אשר אין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפי העבריינים, כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן.

שנית, יש לראות בחומרה יתרה את התופעה של בניה ללא היתר. הפרת הוראות חוק התכנון והבניה גורמות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים ומובילות לזילות שלטון החוק.

שלישית, על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי-כדאיות מבחינה כלכלית.

רביעית, בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבניה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו {תו"ב (שלום עכ') 4225-12-08 ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל נ' סעיד ח'טיב, תק-של 2011(3), 27185, 27186 (2011)}. תופעת הבניה הבלתי-חוקית הפכה מכת מדינה. ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו לעשר המכות {דברי בית-המשפט ב- רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3), 49 (2002)}.

ואולם, אין בתי-המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעיתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך.

חמישית, התופעה של בניה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו. מימדיה הרחבים של תופעה פסולה זו, שיש לעוקרה מן השורש, מגבירים את הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבניה ובפיקוח הדוק על בניה ללא היתר.

שישית, הפיקוח על הבניה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק, ומקימים בניינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלסו במשך זמן מה, קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם {רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2), 397 (1994); רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נח(4), 385 (2004); תו"ב (שלום עכ') 13305-12-08 ועדה מקומית לתכנון גבעות אלונים נ' עיסא חוג'יראת, תק-של 2011(4), 637, 639 (2011)}.

שביעית, זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי-הדין של בתי-המשפט {רע"פ 7028/11 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(4), 1957, 1959 (2011); ע"פ 917/85, 920/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4), 29 (1987)}.

חוק התכנון והבניה דורש התחלת עבודה הבאה במסגרת עובדות הטעונות היתר, רק לאחר שאותה עבודה חוסה תחת היתר כדין במשמעות החוק וברור הוא כי "אישור עקרוני" איננו יכול לעולם לבוא במקום היתר כדין במשמעות החוק.

עבודות בניה לא באו לעולם על-מנת "להקשות" חלילה אלא התכלית שעמדה כנגד עיני המחוקק בבואו לחוקק את חוק התכנון והבניה, היתה להגן על הציבור מפני עבודות בניה אשר לא תעמודנה בפיקוח של הרשויות המופקדות על מתן היתרים {עמ"ק (מקומיים נת') 2038/05 מדינת ישראל נ' מוריס אגבבה קבלן בניין בע"מ, תק-של 2008(2), 24356, 24363 (2008)}.

אין צורך להכביר מילים על הסיכונים העצומים עד כדי סיכונים לחיי אדם, הגלומים בבניה שאינה סוככת תחת המטריה המגוננת של הרשויות המופקדות על מתן היתרי בניה.

רשויות אלה מביאות בחשבון העמדת העבודות מושא הבקשה להיתר במבחנים שונים של בטיחות, מהות, וזאת בתחומים שונים כמו בטיחות מבנים, בטיחות בניה, הוראות הג"א, מכבי אש, וכיוצא בזה דרישות אשר עמדו לנגד עיני המחוקק בבואו לחוקק את חוק התכנון והבניה.

חוק התכנון והבניה, הינו חוק בעל השפעה על תחומים רבים של החיים. החוק נחקק על-מנת להסדיר את תחום התכנון באופן ההולם מדינה מתקדמת, ברם לישראל בעיות סבוכות בנושא התכנון הפיזי מסיבות גיאוגרפיות, היסטוריות, מגזריות, חברתיות, וביורוקרטיות המקשות עד היום על יישום החוק {להרחבה ולדברי הצעת החוק ראה לעיל}.