פרק ה': חוק הסדרת מקומות רחצה

1. עבירה של נהיגה ברכב בחוף הים - המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה

ב- ת"פ (טב') 64900-03-19 {מדינת ישראל נ' יוסף רשף, תק-של 2019(4), 63832 (2019)} נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה ברכב בחוף הים, בניגוד לסעיף 2 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים.

על-פי הנטען, העמיד והחנה הנאשם כלי רכב מסוג טרקטור בצבע אדום, מס' רישוי 68-267-61 {להלן: "הרכב"}, בתוך תחום רצועת חוף הים, במרחק של כ- 15 מטרים מקו המים הרגעי, ובתוך תחום 100 המטרים האסורים בנהיגה, בחנייה ובהעמדת רכב. נטען כי לנאשם לא היה היתר למעשיו. עוד נטען כי הודעה בדבר קנס מנהלי הופקה על-ידי פקח מטעם המאשימה ונמסרה לנאשם אך זה סירב לשלמו וביקש להישפט.

המאשימה טענה כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה ולכן אין התביעה נדרשת להוכיח קיומו של יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות, ודי בהוכחת היסוד העובדתי.

הנאשם הודה כי אכן הרכב היה בזמן ובמקום כנטען, אך טען כי לא ביצע כל עבירה. לדבריו, את הרכב העמיד בהתאם להוראות החוק, במקום המיועד להורדת כלי שייט בלבד לים. לדבריו, לאחר שהוריד גלשן מהרכב התברר לו כי מפתח הרכב אבד ולכן נאלץ לדחוף אותו ולהרחיקו מקו המים. לאחר מכן הלך רגלית למושבה מגדל על-מנת להביא מפתח חלופי לרכב.

בסיכומי הדברים, קבע בית-המשפט כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה ולכן הרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

2. עיכוב המערער שבוצע על-ידי הפקחים היה לא חוקי

חקיקה רלבנטית: סעיף 11 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964

ב- רע"פ 3829/15 {ירדאו קסאי נ' מדינת ישראל, תק-על 2018(4), 10961 (2018)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו וגזר דינו של בית-משפט השלום בחיפה.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום, בגדרו יוחסו לו העבירות הבאות: איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; החזקת נכס חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק העונשין; החזקת אגרופן, או סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 273 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש עוכב ביום 25.11.12 על-ידי פקחי עירייה בחוף הים בחיפה, לאחר שסירב להזדהות בפניהם. לאחר מכן, הפקחים לקחו את המבקש לחדר, אשר נמצא בחוף הים, ושם התברר כי המבקש החזיק בכיסו סכין. בשלב מאוחר יותר הגיעו למקום שוטרים, ואלה ערכו חיפוש על גופו של המבקש ומצאו שהוא מחזיק בטלפון סלולרי החשוד כגנוב.

במהלך האירועים המתוארים לעיל, המבקש איים על השוטרים תוך שימוש בביטויים: "תוריד את המדים ונראה" ו"אני נקמן". כמו-כן התנגד המבקש לכבילתו ולהובלתו לניידת, ואמר לאחד השוטרים: "אני עוד אשמיד אותך".

בית-משפט השלום הרשיע את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית-משפט השלום קבע כי לפקחים נתונה סמכות שבדין לביצוע עיכוב, ומשכך עיכובו של המבקש בוצע באופן חוקי.

במסגרת גזר-הדין בעניינו של המבקש, בחן בית-משפט השלום, בין היתר, את רקע נסיבות ביצוע העבירות ואת עוצמתן, את הערכים שנפגעו מהן, את מידת אשמתו של המבקש ואת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות כגון דא. בסופו-של-דבר, בית-משפט השלום הטיל על המבקש עונשים של שלושה חודשי מאסר בפועל, שירוצו על-דרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על-תנאי לשלוש שנים והעמדת המבקש בפיקוח שירות המבחן למשך שנה תחת צו מבחן.

המבקש הגיש ערעור על פסק-דינו ועל גזר דינו של בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, בציינו, בין היתר, כי קביעותיו של בית-משפט השלום מבוססות וכי אין מקום להתערב בהן. פסד-דין זה הוא מושא בקשת רשות הערעור דנן.

ביחס לחוק הסדרת מקומות רחצה וחוק החזקת תעודת זהות, לטענת המבקש, חוקים אלה לא מקנים סמכות לפקחים, וזאת משום שסמכויות העיכוב נועדו להיות מוסדרות בחוק המעצרים, ובו בלבד. יתרה-מכך, המבקש טען כי מקום בו המחוקק ביקש להחריג את תחולת חוק המעצרים מדבר חקיקה מסויים - הוא עשה כן במפורש. לשיטת המבקש, האמור לעיל מלמד כי המחוקק הגביל את הסמכויות המוקנות לפקחים לגדרי חוק המעצרים בלבד, ומקום בו יש סתירה בין חוק המעצרים לבין דבר חקיקה מסויים - חוק המעצרים גובר.

המשיבה טענה, כי עיכוב המערער, שבוצע על-ידי הפקחים, נעשה בסמכות. לפיכך, יש לדחות את ערעורו של המבקש לגופו של עניין, כך שהרשעתו והעונש שהוטל בגינה יוותרו על-כנם.

בית-משפט קבע, כי עיכוב המערער שבוצע על-ידי הפקחים היה לא חוקי. מבלי לגרוע מהאמור לעיל - יש להדגיש כי באופן עקרוני לפקחים קיימת סמכות לבצע עיכוב בשל היכללותם בגדרי המושג: "אדם פרטי", וזאת במקרים בהם מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 75(א) לחוק המעצרים; מכאן שלא היה מקום להכריע בטענות שהועלו ביחס לחוק החזקת תעודת זהות וחוק הסדרת מקומות רחצה, שכן חוקים אלו עוסקים ממילא רק בעניינים מוגבלים המוסדרים בהם, ולא בעבירות הפליליות בהן הואשם המערער.

3. עבירת איסור נהיגה בחוף הים - נדחתה טענת הגנה מן הצדק בגין תקלה טכנית בכלי הנאשם

ב- ת"פ (טב') 28838-12-14 {מדינת ישראל נ' נעם שורץ, תק-של 2015(4), 113123 (2015)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר מייחס לו ביצוע עבירה של נהיגה בחוף הים בניגוד לסעיפים 2 ו- 7 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 14.11.13 בשעה 11:25 או בסמוך לכך, בחוף דוגה על שפת הכנרת, נסע הנאשם ברכב מסוג סיטרואן פרטי בצבע אפור מספר רישוי 68-683-59 והחנה אותו בתוך המים, מרחק של כ- 6 מ' מקו המים העליון. לרכב הנ"ל היה מחובר גרר לסירה (עגלה). הן הרכב והן הגרר חנו במקום המצויין לעיל לפחות במשך 40 דקות. לנאשם לא היה היתר למעשיו.

הנאשם אישר שהרכב המצולם הוא רכבו. עוד טען כי אינו זוכר מה היה ביום האירוע נשוא כתב האישום מכיוון שבאותה תקופה בה אירע האירוע נשוא כתב האישום, נהג לרדת לכנרת פעם בשבוע בערך, לזמן קצר, שעה שעתיים לכל היותר, עם אופנוע הים.

כשנשאל במסגרת החקירה הנגדית מה גרם לו לעכב את הוצאתו של אופנוע הים מהמים במשך 40 דקות השיב הנאשם כי הניע את אופנוע הים עם כבלים שהיו לו באוטו. באחת הפעמים שנתקע עם אופנוע הים בלב הים, טען הנאשם כי שחה וגרר את אופנוע הים עד שספינת דייג מעין גב הגיעה לגרור אותו בעקבות נר עשן אותו הדליק. עוד טען כי לא לקח אופנוע הים למוסך אלא קנה מצבר חדש בלבד ובכך נפתרה התקלה. הנאשם טען להגנה מן הצדק בשל התקלה הטכנית שהיתה לו באופנוע ים כמפורט לעיל.

בית-משפט דחה את טענת הגנה מן הצדק, הרשיע את הנאשם וקבע, לאור הערך המוגן בביצוע עבירת איסור נהיגה בחוף הים ולאור מיקום נהיגת רכב הנאשם ומשך הזמן הרב בו בהה בים עלה כי האיסור האמור הופר באופן בוטה למדי ואין מדובר בהפרה קלה של ההוראה החוקית המצדיקה זיכוי הנאשם מחמת זוטי דברים.

4. עבירה של אי-ציות להוראת מציל, סדרן או מפקח - משהבינו המשיבים את תכלית ההוראה - ואף קודם לכן - צייתו לה, לא ניתן לומר שנפלה טעות במסקנת בית-משפט קמא, באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור

ב- עפ"א (ת"א) 9630-09-13 {עיריית תל-אביב נ' אפרת ברושי ואח', תק-מח 2013(4), 34209 (2013)} נדון ערעור המאשימה על הכרעת דינו של בית-משפט לעניינים מקומיים, לפיה זוכו המשיבים מעבירה של אי-ציות להוראת מציל, סדרן או מפקח, לפי סעיף 15 לחוק עזר לתל-אביב-יפו (הסדרת מקומות רחצה).

ביום 27.07.12, רחצו המשיבים ב"חוף גאולה" בתל-אביב, שאינו חוף מוכרז ואסור לרחצה. מפקח שהגיע למקום, יוחאי ברק, הורה למשיבים לצאת מהמים {להלן: "המפקח ברק"}. משלא יצאו המשיבים, הזעיק המפקח ברק למקום את מנהלו, המפקח יוחאי דואק {להלן: "המפקח דואק"}.

משהגיע המפקח דואק, יצאו המשיבים מהמים ובין הצדדים התפתח דין ודברים, במסגרתו, בין היתר, קראו המשיבים למפקחים בשמות גנאי ואף הוזעק למקום שוטר.

המחלוקת בין הצדדים בבית-משפט קמא התמקדה בשאלה האם יש בהתנהגותם של המשיבים, בנסיבות המתוארות, כדי להקים עבירה של אי-ציות להוראות מפקח לפי סעיף 15 לחוק העזר.

בית-משפט קמא תמה על בחירת המערערת להאשים את המשיבים בעבירה של אי-ציות למפקח ולא בעבירה של רחצה במקום אסור בניגוד לחוק הסדרת מקומות רחצה.

לטענת המערערת, שגה בית-משפט קמא, בכך שלא הסיק את המסקנה המתבקשת מהממצאים העובדתיים שקבע, לפיהם המשיבים לא יצאו מהמים מיד משהתבקשו לעשות כן, ולפיכך יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיבים.

המערערת הדגישה הטלת חשיבות הטלת אחריות פלילית על התנהגות המשיבים, על-מנת לאפשר למפקחים להמשיך להגן על הציבור בכלל ובמיוחד במקרים של סכנה לציבור מרחצה במקומות אסורים.

בית-משפט דחה את הערערו וקבע, כי  בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה שבנסיבות העניין אין בתגובת המשיבים - שביקשו לברר את תכלית הוראת המפקחים - כדי לחרוג מהסבירות. משהבינו המשיבים את תכלית ההוראה - ואף קודם לכן - צייתו לה, לא ניתן לומר שנפלה טעות במסקנת בית-משפט קמא, באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

5. ההסדר המוצע עומד בניגוד מוחלט לעקרונות החלים על חופי הים ולכן יש לקבוע שאינו ראוי

חקיקה רלבנטית: סעיף 3 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964.

ב- ת"פ (חי') 4390-04 {מדינת ישראל נ' קרן קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד ואח', תק-של 2005(3), 33238 (2005)} הוגש כתב אישום נגד חמישה נאשמים בגין בניה בלתי-חוקית בחוף הים באיזור קיסריה: קרן קיסריה אדמונד בנימין דה-רוטשילד {להלן: "קרן קיסריה"}, החברה לפיתוח קיסריה אדמונד בנימין דה-רוטשילד בע"מ {להלן: "החברה לפיתוח קיסריה"), קיסריה בלו ביץ' בע"מ,  הרטל יעקב,  וז'אן לוק מוראלי.

קרן קיסריה הינה חוכרת לדורות של המקרקעין נשואי כתב האישום, החברה לפיתוח קיסריה אחראית לתפעול המקרקעין של הקרן, קיסריה בלו ביץ' בע"מ קיבלה זכיון להפעיל את חוף הים באיזור, נאשם 4 הינו בעל המניות בחברה האמורה, ונאשם 5 הינו מפעיל החוף בפועל.

על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 30.04.01 גילתה המאשימה, כי בשטח מקרקעין הידוע כגוש 10619 חלקה 1 הנמצא בחוף הים בקיסריה הידוע בשם חוף האקוודוקט או חוף הקשתות {להלן: "חוף האקוודוקט"}, הוקמו מספר מבנים ללא היתר כדין: מכולה בשטח של 36 מ"ר המשמשת כמזנון, שתי מכולות בשטח של כ- 50 ס"מ המשמשות כמחסן, תא שירותים כימיים, גדר בנויה עץ, פרגולה מעץ ומשטח מרוצף בשטח של כ- 200 מ"ר - בניה בהיקף כולל של  286 מ"ר.

בביקור נוסף ביום 11.02.04 גילתה המאשימה כי הוקמו מבנים נוספים: מבנה טרומי בשטח של כ- 32 מ"ר המשמש כמזנון, 4 מכולות בשטח של 15 מ"ר כל אחת המשמשות כמחסנים, מבנה מעץ בשטח של כ- 6 מ"ר המשמש כשירותים, מבנה טרומי בשטח של כ- 7.5 מ"ר המוצב על משטח בטון יצוק והמשמש כמבנה למתן עזרה ראשונה, גג מעץ בשטח של כ- 230 מ"ר, משטח מבטון יצוק בשטח כ- 30 מ"ר עליו מוצבת אחת המכולות המשמשות כמחסן - כ- 420 מ"ר בסך הכל {כולל הבניה שנמצאה קודם}. בביקור נוסף ביום 18.02.04, גילתה המאשימה כי מתבצעות עבודות של הקמת גדר מיציקת בטון ובהמשך הושלמה הגדר בגובה של כ- 50 ס"מ ובאורך של 48 מ' ומעליה הוקמה גדר עץ התוחמת את שטח המזנון.

ביום 15.03.04, גילתה המאשימה כי מתבצעות עבודות של בניית משטח עץ ודרך מעץ מסביב למזנון בשטח של כ- 150 מ"ר.

ביום 21.10.04, גילתה המאשימה כי בוצעו עבודות של בניית קירות העשויים עץ וחומר פי.וי.סי מתחת לגג העץ הנזכר לעיל אשר יצרו מבנה מקורה וסגור בשטח של כ- 230 מ"ר וכי מבוצעות עבודות של בניית גג משופע מעל גג העץ בשטח של כ- 230 מ"ר. השטח הכולל של המתחם בו מוצבים המבנים השונים מגיע ל- 577 מ"ר.

על השטח חלות שתי תכניות: תמ"א 13 לחופי הים התיכון המייעדת את המקרקעין כחוף רחצה, ותכנית ג/382.

הנאשמים הואשמו בעבירות על-פי סעיפים 145, 204 א', 205, 206, 208 א', 218, 219, 221, ו- 255 לחוק התכנון והבניה ושימוש חורג בקרקע ללא היתר ובסטיה מתכנית כאמור בתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, סעיפים 156, 204 א', 204ג', 205, 206, 208א', 218 ו- 221 לחוק.

ביום 15.06.05, עוד טרם קיום ההקראה, הוגש כתב אישום מתוקן. נגד נאשמים 3 ו- 4 הוסף אישום בגין ביצוע עבירה של אי-ציות לצו בית-משפט על-פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. על-פי האישום הנוסף,  ביום 22.03.05, במסגרת תיק ב"ש 1274/05 שהתנהל בבית-משפט השלום בחיפה ניתן צו שיפוטי המורה לנאשמים 3 ו- 4 להחזיר את מצב המבנים שנבנו במקרקעין לקדמותו על-ידי הריסת הקירות והגג בתוך 7 ימים. ביום 05.04.05, התברר למאשימה כי הצו בוצע באופן חלקי בלבד, באופן שפורק רק חלק מהגג והקירות בצדדים המערבי והצפוני של המבנה לא נהרסו.

לטענת הנאשמים הם ביצעו את הבניה בידיעתם ובאישורם של השלטונות, שחפצו לממן את הפעלת החוף על-ידי פעילות זו. בפתח דיון ההוכחות הודיעו הצדדים כי הגיעו לעסקת טיעון במסגרתה יוטלו על הנאשמים קנסות הנעים בין 6,000-3,000 ש"ח ויינתן צו הריסה מותלה למשך שנה וחצי ביחס למבנים. וכעת מבקשים הנאשמים את אישור בית-המשפט לעסקת הטיעון

בית-משפט קבע, כי איזור החוף מהווה נכס לאומי ייחודי הנועד בעיקרו לטובת כלל הציבור והדין מחייב שמירה על צביונם של החופים כמשאב טבעי. החוקים השונים שעוסקים בנושא {חוק שמירת הסביבה החופית, וחוק הסדרת מקומות רחצה} נועדו לקיים את דוקטרינת הנאמנות הציבורית, קרי, לעודד שימושים בחופים על-ידי הכלל ולמנוע "ניכוס" איזורי חוף על-ידי יחידים על חשבון הכלל. זאת, גם אם מדובר במקרקעין בבעלות ציבורית או מקרקעין בבעלות פרטית.

במקרה הנדון, המרכיב של התליית צווי ההריסה שהוצג כחלק מהסדר הטיעון אינו מקיים את התכליות האמורות. ההיפך הוא הנכון - ההסדר המוצע עומד בניגוד מוחלט לעקרונות החלים על חופי הים ולכן יש לקבוע שאינו ראוי.

6. טביעה בבריכה - מעשהו של הנאשם הוא מחדל, שכן הוא נמנע מלהשאר על משמרתו בנקודת ההצלה, או לפחות על שפת הבריכה

חקיקה רלבנטית: סעיף 14(ג) לצו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), התש"ל-1970.

ב- ת"פ (ת"א) 3378/93 {מדינת ישראל נ' רמי ויינריך, תק-של 96(3), 1393 (1996)} האישומים כתב האישום המקורי הוגש כנגד שלושה: מוניה שפירא, כבעלים של מרכז הספורט ובריכת השחייה ברח' הבנים 50 ברמת השרון; אליהו בדש, כאחראי תחזוקה ואחראי על סידור העבודה של המצילים בבריכה; והנאשם, כמי ששימש בשעת מעשה מציל בבריכה.

מוניה שפירא נפטר במהלך המשפט ועל-כן הופסקו ההליכים נגדו ואילו בענינו של אליהו בדש חזרה בה התביעה מאישומיה וכתב האישום כנגדו בוטל. נותר, איפוא, הנאשם לבדו. על-פי האמור בכתב האישום המתוקן, המדובר בשתי בריכות קטנות, צמודות זו לזו, כהגדרתן בסעיף 1 לצו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות).

על-פי הסעיפים 13(ב) ו- 18 לצו, מחוייבת הימצאותו של מציל בכל אחת מן הבריכות, כמו גם מגיש עזרה ראשונה. ביום האסון, 20.11.91, שימש הנאשם מציל יחיד בשתי הבריכות הללו ובלא ששהה עימו מגיש עזרה ראשונה. בשעה 17:00 לערך, עזב הנאשם את משמרתו בנקודת ההצלה ויצא מתחומי הבריכות. אותה שעה נכנסה דליה מורד, כבת 53 שנים, לשחות בבריכה וכעבור דקות אחדות החלה לטבוע. הנאשם הגיע לבריכה דקות אחדות לאחר שהמנוחה החלה לטבוע וזה רק לאחר שהוזעק על-ידי מתרחצים בבריכה, ממקום המצאו מחוץ לשטחה. הנאשם החל במאמצי החייאה אך ללא הועיל והמנוחה נפטרה כתוצאה מטביעה.

המאשימה טענה כי רשלנותו של הנאשם התבטאה בכך שעזב את המקום ללא השגחה ובעזיבתו את משמרתו, הפר חובה חקוקה. במעשיו אלה, גרם הנאשם ברשלנות, בשל חוסר זהירותו, חוסר האיכפתיות שלו ופזיזותו, את מותה של דליה מורד ועל-כן הואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. כמו-כן, הואשם בעבירה של הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 286 לחוק.

בית-משפט קבע, כי התקיימו במקרה דנן יסודות העבירה שלפי סעיף 304 לחוק העונשין, מתוך שהוכח כי הנאשם גרם ברשלנות למותה של דליה מורד.