קביעת הסמכות העניינית בענייני מקרקעין כמו גם סדרי הדין הנהוגים בתביעה הנוגעת למקרקעין הינם בעלי חשיבות בהכנת תביעה לסילוק יד במקרקעין.
עד ליום 01.08.13 שררה מחלוקת משפטית עקרונית בשאלת סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בדבר "שימוש במקרקעין": האם לבית-משפט השלום או האם לבית-המשפט המחוזי, תוך הבחנה בין תביעה שעניינה בשמירה על גוף הנכס, לבין תביעה שאין עמה שמירה על גוף הנכס.
בתקופה שעד ליום 01.08.13 סמכותו העניינית של בית-המשפט התפצלה בין שתי ערכאות שונות בהיררכיה שונה, הגם שלעיתים מדובר באותו עניין.
ואולם, ביום 01.08.13 ניתן פסק-דין המסיים את המחלוקת האמורה {ראה רע"א 3749/12 ששון בר עוז ואח' נ' דניאל סטר ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (01.08.13) (ייקרא להלן: "פרשת ששון")}.
כידוע, מאז פרשת שמש {ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא, פ"ד יג(1), 834 (1959) (ייקרא להלן: "פרשת שמש")} נשמעו דעות לכאן ולכאן וניתנו החלטות סותרות, קיימת מבוכה ומשאבים של בעלי-דין יורדים לטמיון.
חלוקת הסמכויות בין בית-המשפט המחוזי לבין בית-משפט השלום מוסדרת בחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 {ייקרא להלן: "חוק בתי-המשפט"}.
סמכותו העניינית של בית-משפט השלום לדון בתובענות שעניינן שימוש במקרקעין, נקבעה לראשונה במסגרת החוק לתיקון פקודת שיפוט בתי-משפט השלום (מס' 2), התשי"ד-1954. לאחר מכן, עוגנה הסמכות בסעיף 28(3) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957.
כיום מוסדר נושא סמכות השיפוט העניינית של בית-משפט השלום בסעיף 51 לחוק בתי-המשפט.
לבית-המשפט המחוזי נתונה כידוע הסמכות השיורית, והוא מוסמך לדון, בין היתר, ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית-משפט שלום" {ראה סעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט}.
סמוך לאחר חקיקת חוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957, התעוררה שאלת פרשנות המונח "שימוש במקרקעין" שנקבע בחוק.
בפרשת שמש, נקבע כי סמכותו של בית-משפט השלום מוגבלת לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין "תוך שמירה על גוף הנכס" בלבד, ולכן סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות שבהן מתבקש סעד שאין בו שמירה על גוף הנכס נתונה לבית-המשפט המחוזי.
נעיר כי פרשת שמש עסקה בתביעה להספקת מים לבית, אך בשלב מאוחר יותר, פרשת שמש הורחבה מעבר למידותיה ויושמה גם על בניה והריסה {ע"א 524/63 גולדמן נ' אלגרבלי, פ"ד יח(3), 74 (1964) (להלן: "פרשת גולדמן"); ע"א 294/65 כיכר הרצל נ' גולדברג, פ"ד יט(4), 107 (1965) (להלן: "פרשת כיכר הרצל")}.
בפרשות שמש, גולדמן וכיכר הרצל נקבע חריג לסמכות השיפוט העניינית של בית-משפט השלום, אשר תחם אותה לגבי תביעות שעניינן ב"שימוש במקרקעין" לכאלו שיש בהן שמירה על גוף הנכס.
חריג זה הוביל להגשת תביעות רבות לבית-המשפט המחוזי, גם כאלה שערכן הכספי מועט, גם כאלה שהדיון בהן איננו מורכב ומסובך וברבות השנים, הלכה וגברה הקריאה לביטול חריג זה {ראה למשל עדי אזר ז"ל "שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס - בית-משפט מחוזי או שלום?", המשפט ג 119 (1996); יצחק כהן "'שימוש במקרקעין' - יישומו המוטעה של מבחן הסעד והשלכותיו", מחקרי משפט כד 533 (2008); ת"א (ק"ג) 418/97 מינהל מקרקעי ישראל נ' קריספיל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.98); בש"א (יר') 8245/01 דוד נ' חדד, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.03.02); ע"א (נצ') 1312/04 בלום נ' בן נעים, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.05); ע"א (יר') 3651/09 סאמיה נ' פאיז, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.10.10); ת"א (ת"א) 4981-04-10 גרינשטיין נ' גולדברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.11)}.
סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט, כמו גם נוסחו הקודם בסעיף 28(3) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957 מורה כי תביעות בדבר "חזקה או שימוש במקרקעין" יהיו נתונות לסמכות השיפוט של בית-משפט השלום.
על-פי לשון הסעיף הנ"ל, נראה לכאורה כי אין מקום להבחין בתביעות על שימוש במקרקעין, בין כאלו שעניינן תוך שמירה על גוף הנכס, לבין כאלו שלא.
בפרשת שמש לא ניתנה הנמקה לקביעה כי בית-משפט השלום אינו מוסמך לדון בתביעות על שימוש במקרקעין שלא תוך שמירה על גוף הנכס. הדעה הרווחת היא כי הלכת שמש נפסקה על רקע סמכויות בתי-המשפט באותה תקופה.
הלכת שמש באה לעולם בתקופה שלבית-משפט השלום נתונה היתה סמכות לדון בתביעות קלות ערך, כאשר רק שנים אחדות קודם לכן, בשנת 1954, נוספו לסמכותו תביעות שעניינן שימוש במקרקעין.
הדעת נותנת כי רקע זה עמד ביסוד ההבחנה שנעשתה בהלכת שמש, ולאור מורכבותן היחסית של אותן תביעות הנוגעות להריסת נכס, והרצון להפנותן לבית-המשפט המחוזי, אשר נתפס כמיומן יותר בכגון דא בעת ההיא.
משעה שניתנה הלכת שמש, חלו שינויים רבים במבנה ובסמכויות בתי-המשפט. סמכות השיפוט העניינית של בית-משפט השלום הורחבה עד מאוד. למשל, בתיקון מס' 16 לחוק בתי-המשפט משנת 1992 הוסמך בית-משפט השלום לדון בעבירות שעונשן עד שבע שנות מאסר, בעוד שבתקופת פסיקת הלכת שמש היה מוסמך לדון בחטאים ובעוונות בלבד, עבירות שעונשן המירבי שלוש שנות מאסר.
משעה שבאה לעולם הלכת שמש ועד עתה, הורחבו סמכויות בית-משפט השלום עוד כהנה וכהנה באופן עקבי ובמידה ניכרת. כוחו וסמכויותיו של בית-משפט השלום משנת 1959, אינם דומים כלל לסמכויות בית-משפט השלום של ימינו אנו, לכוחו ולמיומנותו.
אכן, קשה להלום כי לבית-משפט השלום תינתן סמכות לדון בעניינים שברומו של עולם ובתביעות ששוויין הכספי עד 2.5 מיליון ש"ח, אך לא תהא לו סמכות לדון בתביעות שעניינן בשימוש במקרקעין שבהן מתבקש סעד של הריסה וששוויין הכספי, לעיתים רבות, נמוך לאין שיעור מ- 2.5 מיליון ש"ח {למשל הריסת חלון שהוגדל, או קטע של גדר שחרג מן התחום המותר}.
על-פי מיגוון הנושאים שבית-משפט השלום דן בהם כיום, ברי כי לשופטיו יש ידע, כלים, כישורים, ניסיון ומיומנות לדון לעניין ולפסוק כהלכה, גם בתביעות על שימוש במקרקעין שלא תוך שמירה על גוף הנכס.
להנמקה המשוערת שבבסיס הלכת שמש, אין עוד מקום לעת הזאת, ודומה כי הצדקה אחרת לתחולתה - אין.
עינינו הרואות את המגמה המסתמנת לאורך השנים בחקיקה, כך שעיון מחדש בהלכת שמש, ושקילת ביטולה, מתיישבים גם עם מדיניות המחוקק, להרחבה הדרגתית ועקבית של סמכויות בית-משפט השלום, על-מנת לעשותו לערכאה ראשונה כללית.
הלכה מושרשת וידועה היא כי "סמכות בית-המשפט לדון בעניין נקבעת על-פי הסעד שאותו מבקש התובע", תהא עילת התביעה כאשר תהא. מבחן הסעד נועד ליצור ודאות בשאלה המקדמית של סמכות השיפוט העניינית, זהו מבחן טכני בעיקרו, ועל-כן ברור ויציב. יעילותו בפשטותו.
לעומת-זאת, מבחן העילה מורכב יותר, יכול להיות נתון לפרשנות ולשיקול-דעת, לעורר שאלות ולבטים, ליצור חריגים. יישום בלתי-אחיד של המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית, מכביד מאוד מבחינה פרוצדוראלית, יכול גם להביא לפגיעה במראית פני הצדק.
על-אף שמבחן הסעד הוכר כאמת-המידה לקביעת הסמכות העניינית, דומה כי יישומו בתביעות שעניינן שימוש במקרקעין שלא תוך שמירה על גוף הנכס נעשה סבוך ומעורפל.
יישום הלכת שמש בפסיקת בית-המשפט העליון הביא להבחנות ולסייגים במגמה לצמצם את פעלה, אך לא היה באלו כדי ליצור תמונה בהירה ואחידה בנושא חשוב זה של סמכות שיפוט עניינית.
ב- רע"א 4669/96 {חברת מלונות דן בע"מ נ' שותפות מלון ספורט אילת, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.96) (להלן: "עניין מלונות דן")} קבע בית-המשפט בהתבסס על הלכת שמש, כי "אין די בכך שתוצאת ביצוע הצו המבוקש תשפיע על אופן השימוש של התובע במקרקעיו הוא, אלא דרוש גם שתוצאת הצו תשמור על גוף נכסו של הנתבע".
לפיכך, כל עוד הפגיעה היא במקרקעין של התובע, אין להחיל את הלכת שמש, וסמכות השיפוט תהיה נתונה לבית-משפט השלום.
עוד נקבע בעניין מלונות דן כי "עצם מציאות המבנה של המבקשת הוא הפוגע בשימושן של המשיבות בנכסן ולא השימוש בנכס ולכן אין מדובר ב"שימוש במקרקעין" בלבד". לפיכך סמכות השיפוט נתונה לבית-המשפט המחוזי.
הפסיקה בעניין מלונות דן מעלה מספר קשיים:
ראשית, הלכת שמש אינה מצמצמת את עצמה לפגיעה בנכס הנתבע. אדרבה, על-פי עובדות עניין שמש, ההפרעה לשימוש היתה דווקא בנכסו של התובע.
שנית, ההבחנה שנעשתה בין נכס הנמצא בחלקת התובע לבין נכס הנמצא בחלקת הנתבע אינה מתיישבת עם הרציונאל המשוער העומד בבסיס הלכת שמש, לפיו יש להפנות את התביעות שעניינן שימוש במקרקעין שלא תוך שמירה על גוף הנכס לבית-המשפט המחוזי בשל מורכבותן. מה לי הריסה בחלקת התובע, מה לי הריסה בחלקת הנתבע; מורכבות התביעה דומה בשני המצבים.
שלישית, גם בעניין מלונות דן, כמו בהלכות שמש, גולדמן וכיכר הרצל, ניכרת סטיה ממבחן הסעד. בעניין מלונות דן נקבע כי במידה ונתבע אינו עושה שימוש במקרקעין, אלא בונה מבנה אשר מפריע לשימוש התובע, כי אז אין מדובר בתביעה בדבר שימוש במקרקעין. על-פי קביעה זו, יש צורך לבחון את מעשיו של הנתבע לצורך סיווג התביעה, בחינה אשר מתמקדת בעילת התביעה, וסוטה ממבחן הסעד.
ב- רע"א 7166/02 {אלגריה נ' אברמוב, פ"ד נז(1), 337 (2002)} עתרה המבקשת לצו הריסה של מבנה שבנו המשיבים בשטחם.
בית-המשפט הפנה בהחלטתו להלכות כיכר הרצל וגולדמן, וחזר על ההבחנה שנעשתה בעניין מלונות דן בקובעו כי "כאשר עצם מציאות המבנה הלא-חוקי של המשיבים - ולא השימוש שעושים המשיבים במבנה - היא הפוגעת בשימושה של המבקשת בנכסה, הסמכות היא בידי בית-המשפט המחוזי".
על-פי קביעה זו, בתביעה בדבר שימוש במבנה לא חוקי, סמכות השיפוט נתונה לבית-משפט השלום, ואילו תביעה הנוגעת לעצם קיומו של המבנה הבלתי-חוקי תידון בבית-המשפט המחוזי.
הצעה נוספת לצמצום פעלה של הלכת שמש באה ב- רע"א 3189/06 {וולפינגר נ' ראובני, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.06)}, שם נדונה תביעה לפיצויים, למתן צו מניעה ולמתן צו הריסה בשל חריגות בניה בחלקה שכנה.
בהסתמך על הלכת קלקודה {ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959)} הוחלט כי ניתן לראות את הטפל {סעד ההריסה} כהולך אחרי העיקר {צו המניעה והפיצויים}, וכפועל יוצא מכך, קניית סמכותו של בית-משפט השלום לדון גם בסעד ההריסה.
עינינו הרואות את מגמת פסיקת בית-משפט לצמצם את תחום התפרשותה של הלכת שמש ולקצץ בכנפיה. ברם, עצם הצמצום והיעדר הנמקה משכנעת מדוע תחול הלכת שמש במצב דברים מסויים דווקא ובאחר לא, יוצרים מבוכה אצל הערכאות הדיוניות, כר נרחב למחלוקות, לפרשנויות ולהתנצחויות בשאלת הסמכות העניינית {ראה גם בש"א (יר') 3692/01 סלקום ישראל בע"מ נ' עמותת הרי יהודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.09.03); ת"א (יר') 14595/04 נג'אר נ' ג'עברי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.09); ת"א (יר') 13543-03-12 מינהל מקרקעי ישראל נ' קיבוץ צרעה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.06.12); ת"א (יר') 4079/97 מינהל מקרקעי ישראל נ' שקולניק, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.03); בש"א (יר') 2425/05 קמחי נ' אמיגה, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.05.05)}.
אם-כן, הלכת שמש טובה ונכוחה היתה לשעתה, לפי שיעור קומתו ומיעוט סמכויותיו של בית-משפט השלום בעת ההיא. 50 שנה ויותר חלפו מאז, בית-משפט השלום זקף את קומתו, סמכויותיו הלכו ורבו, וביחד עימן התמקצעו שופטיו והריהם מומחים ומיומנים בכל ענפי המשפט {דברי בית-המשפט בפרשת ששון}.
אין כל קושי להפקיד בידי שופט של בית-משפט שלום את מלאכת הדיון וההכרעה בתביעות על שימוש במקרקעין, גם שלא תוך שמירה על גוף הנכס. הרציונל שבבסיס הלכת שמש אינו תקף עוד. לשון החוק אינו מחייבה.
אדרבה, על-פי פשטות לשון החוק אין מקום להבחנה שיצרה הלכת שמש. ממילא אין הצדקה להמתין לתיקון חקיקתי בסוגיה הנדונה.
שופטים ומלומדים קראו לביטול הלכת שמש, מחמת קשייה ובשים-לב למגמה הכללית של העברת סמכויות לבית-משפט השלום. ניסיונות פסיקתיים לצמצם את הלכת שמש יצרו הבחנות מלאכותיות, דקות ומסובכות.
בסמכות עניינית עסקינן, נושא שצריך להיות נהיר, פשוט וברור, באשר זהו שער הכניסה לבית-המשפט.
לאור האמור לעיל, בית-המשפט בפרשת ששון קבע כי הלכת שמש אינה תקפה עוד, וכי סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בדבר "שימוש במקרקעין" נתונה כל כולה לבית-משפט השלום, בין אם מדובר בתביעה שעניינה בשמירה על גוף הנכס ובין אם לאו.
כאשר הסעד הנתבע הוא העברת זכויות של בר-רשות, הסמכות העניינית נתונה לבית-משפט השלום, שכן המדובר בהעברת זכויות לשימוש וחזקה במקרקעין ולא בהעברת זכות בעלות או חכירה לדורות. מה הדין כאשר התביעה הינה לאכיפה של זכויות וגם להעברת רשות במקרקעין {ראה ב- ה"פ (נצ') 465/97, המ' 787/98 לנקרי נ' לביא, פ"מ תשנ"ח(א), 385 (1997)}.
כאשר התביעה היא תביעה לאכיפת זכויות חוזיות ולא תביעה הנוגעת למקרקעין, השאלה האם הסמכות בתביעה כזו מסורה לבית-המשפט המחוזי או לבית-משפט השלום תחתך לפי שווי הסעד הנתבע.
כך למשל, במקום בו המקרקעין אינם רשומים במשרד ספרי האחוזה ואין המדובר ב"חכירה לדורות" דינן כדין מיטלטלין ותחול עליהן הוראת סעיף 13 לחוק המיטלטלין {ת"א (יר') 4337/02 גבע רבקה ואח' נ' הוך מלכה ואח', תק-מח 2003(2), 55 (2003); ע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה, פ"ד נ(1), 417, 420 (1996); ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2), 218, 230-226 (1999)}.
ב- ע"א 1662/99 {חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ו- 6 אח', פ"ד נ(6), 295, 308-307 (2002)}, נדונה טענת-סף של המערער לפיה פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בטל מאחר שניתן בלא סמכות עניינית, מושתתת על שני טעמים חלופיים:
ראשית, מדובר בעניין שעילתו סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאו או שוויו אשר יהא, ומקומו להידון בבית-המשפט לענייני משפחה בהתאם לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 {להלן: "חוק בתי-משפט לענייני משפחה"}.
שנית, גם אם אין הסמכות נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה, היא נתונה בידי בית-משפט השלום, משמדובר בזכויות חזקה ושימוש בנכס, ועל-פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט עניינים מסוג זה מסורים לסמכותו העניינית של בית-משפט השלום.
בית-המשפט דחה את טענות המערער כאמור, בקבעו, כי אין לקבל את טענת-הסף, לפיה פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בטל מחמת היעדר סמכות עניינית מהטעמים להלן:
"לפן הראשון של טענת הסמכות העניינית, אין לומר כי נשוא התובענה לצורך קביעת הסמכות הוא עניין של חזקה או שימוש במקרקעין ומסור, על-כן, לסמכותו העניינית של בית-משפט השלום. תביעתו של אליהו אינה קשורה בחזקה ושימוש בקרקע, אלא עילותיה נוגעות למעמדו כבן ממשיך בנחלה ולשאלת תוקפו המשפטי של הסכם העברת הזכויות בבית המגורים בין האם לחזקיהו. אין לסווג שני עניינים אלה כתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, אף אם תוצאה נילווית למתן הסעדים המבוקשים בהם עשויה להתבטא, בין היתר, בהכרה בזכותו של אליהו לחזקה ושימוש במשק או בבית המגורים. בנסיבות אלה חל סעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט הקובע כי בית-המשפט המחוזי ידון בכל עניין אזרחי שאינו בסמכות בית-משפט השלום."
