מצטערים, אין לך הרשאה להדפיס.

 

ניתן לרכוש מנוי לאתר בטלפון: 03-6186141.

 

ספרים
או
וגם
או
נקה שדות

הפרשנות לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (סדרי דין, עילות ותקדימים)

אילן שרן, עו"ד

פרק ד': תום-לב (סעיף 4 לחוק)

עבור לפרק

1. הדין

סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, התשל"ה-1971 קובע כדלקמן:

 

"4. תום-לב

חיוב הנובע מחוזה שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מן החוזה."

 

2. חובת הגילוי

חובת הגילוי היא חלק מחובת תום-הלב המעוגנת בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים, והפרתה עשויה להיחשב כהטעיה.

 

בפסק-הדין שניתן ב- ת"א (מחוזי חי') 713-04 {אלמקייס נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו (30.07.12)} קבע כב' השופט רון סוקול:

 

"הפרתה של חובת הגילוי עשויה להקים לצד הנפגע עילת תביעה מכוח דיני הפגמים בכריתת חוזה ובמיוחד תביעה בשל הפרת חובת תום-הלב במשא-ומתן כמפורט בסעיף 12 לחוק החוזים... כמו-כן עשויה הפרת חובת הגילוי לעלות כדי הפרת הסכם ויכולה לבסס טענה בדבר אי-התאמה של הממכר...

לעיתים מטשטשים הגבולות בין האחריות הטרום חוזית לבין האחריות החוזית בשל אי-ההתאמה. עם-זאת להבחנה בין שלבי האחריות השונים עשויה להיות נפקות בעניינים שונים ובעיקר לסעדים שיוענקו לצד הנפגע...

שאלה נפרדת עוסקת בהיקף חובת הגילוי, כלומר איזה מידע יש לגלות. היקף חובת הגילוי משתנה ממקרה למקרה על-פי נסיבותיו. ככלל, ניתן לומר כי חובת הגילוי משתרעת על כל מידע המצוי בידי צד אחד ואשר יש בו כדי להשפיע על נכונותו של הצד האחר להתקשר בחוזה על-פי התנאים המוצעים...

היקפה של חובת הגילוי יושפע בין היתר מטיבו של המידע, מחשיבותו לעסקה ומהשפעתו עליה, מזהות בעלי הדין, ממידת האמון שרוכש צד אחד לחברו, מזמינות המידע לציבור הרחב ונגישותו לצד שכנגד, מעלות השגת המידע וכדומה.

עיקרון תום-הלב חל גם על חיובים וזכויות הנובעים מחוזה, על-פי סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה..."

{ראה גם רע"א 1784/98 עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' מנדה (1999), פורסם באתר נבו; ע"א 11384/07 ויזל נ' ראוכברגר פורסם באתר נבו (2010); ת"א (מחוזי ת"א) 1235-04 באולינג רמת השרון (3000) בע"מ נ' שיא יזום ופיתוח בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (2010); ע"א (מחוזי חי') 8541-01-09 לוי נ' בוארון,  פורסם באתר נבו (2010); ת"א (ת"א) 2615-05 ורטיגו אקטיב יזמות בע"מ נ' מצפה י.מ.א. בע"מ, תק-מח 2012(4), 26657 (2012)}

 

3. הפרת חובת תום-הלב

ב- בר"ע (יר') 4068/02 {משה אריאל פוס נ' השכרות רכב, תק-מח 2003(1), 165 (2003)] קבע בית-המשפט:

 

"התכחשות המשיבות להפרת החוזה בידיהן התבססה על טעמים מלאכותיים שהעלו לפני בית-משפט זה ולפני בית-המשפט קמא, שאת כולם אין לקבל. טעמים אלה גם אינם עומדים בסימן הדרך המקובלת ותום-הלב שבהם חייבות המשיבות לקיים את חיוביהן בחוזה השכירות, כמצוות סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971.

24. ראשית, טענו המשיבות, אין המדובר בשעת החזרה מדויקת אלא "במועד משוער " כקבוע בטופס ההשכרה. מועד משוער, פירושו גם שלש שעות לפני המועד הקבוע.

טענה זו, המעט שיש לומר עליה, הוא כי היא ההיפך הגמור ממה שמתבקש ממשמעות הביטוי. בשימוש בביטוי זה בידי המשיבות בגוף החוזה, אומרות המשיבות למערער: אנו המשכירות, עורכות חוזה זה, מודיעות לך השוכר כי גם אם תאחר קמעא בהחזרת הרכב לא תהיה אחראי בתשלום נוסף. לא נדקדק עמך בעניין השעה. אמנם נקבנו בשעה 16:49, אך אם תחזיר את הרכב באיחור קל, לא תהא בכך הפרת החוזה.

ניסוח זה שבחוזה, גם אם היה מעורפל, היה מתפרש לטובת השוכר ולרעת נסח החוזה. משמעות ביטוי זה ברורה, והיא - הארכת שעת ההחזרה ולא קיצורה. על-כן, טעם זה אינו עזר לטוענים אלא פועל כנגדם.

25. שנית, הטענה האחרת כי מדובר בחוזה הנעשה בידי המשיבה במחשב באופן אוטומטי, ועל-כן "ייתכן שמדובר בנתון המוזן ללא שיקול-דעת", כפי שנטען לפני בית-המשפט קמא, אינה יכולה להצדיק ניסיון המשיבות להתנער מתוכן החוזה, שהוא גם חוזה אחיד, שכאמור הן עורכות אותו בלעדית במו ידיהן.

חוזה כזה אינו מחייב פחות את עורכו מחוזה אחר ואין צורך להרחיב.

26. שלישית, טענת המשיבות המייחסת למערער רשלנות בקיום החוזה, מוטב היה שלא תיטען. טענה זו, בלשון משיבה 1 בסיכומיה (פסקה 29) היא כי "אזרח ישראלי, ואדם שומר מסורת, היה אמור לדעת כי יום שישי הוא 'יום קצר' וכי הרוב המכריע של העסקים במדינת ישראל סגור בשעות אחר הצהריים".

על כך יש להשיב, כי אכן היתה כאן רשלנות, אך היתה זו רשלנותן של המשיבות לבדן. המשיבות, שלא פחות מהמערער יודעות אל נכון עובדה זו, עליהן היה לקבוע במדויק ובמפורש בחוזה השכירות הוראות למקרה זה - שבו יום ההחזרה חל ביום שישי או בערב חג. משלא עשו המשיבות כן - זכאי השוכר לסמוך על מה שקבעה המשכירה בחוזה, ולהניח, אף בוודאות, כי המשכירה, בקובעה כן, עשתה סידורים מתאימים לכך. אי-קביעת הוראה מפורשת בעניין ימי שישי בחוזה, יש בה משום שימת מכשול לפני עיוור, אם לא משום הטעיית הלקוחות.

בצדק אמר המערער, כי אף שיודע הוא עובדת סגירת עסקים בימי שישי אחר הצהרים, לא יכול היה להניח את אשר המשיבות טוענות שעליו היה להניח, לא רק נוכח ההוראה הברורה, אלא גם כיוון שכידוע משרדים להשכרת רכב משכירים כלי רכב גם לתיירים מחוץ לארץ, ומן הסתם הדבר נעשה גם בימי מנוחה ובערבי ימי מנוחה.

בנסיבות אלה, אך צורם ניסיון המשיבות לגולל את האשמה בהפרת הוראה זו על הלקוח.

ניסיון המשיבות לטעון כי נוסף לחוזה השכירות נכללה במסמכי השכירות רשימת שעות הפתיחה והסגירה של משרדי המשיבה (נ/1), ושעות סגירת משרדי המשיבה בימי ו' נרשמו שם, אינו משכנע ולו מהטעם שאין בחוזה ההשכרה הפניה למסמך זה, ועל אחת כמה וכמה לא הוראה שתוכנו עדיף על מה שנקבע בפירוש בחוזה.

27. רביעית, גם טענות המשיבות, שבהן האריכו, בדבר חובה כביכול שהמערער חב להן להקטין את הנזק על-ידי הקדמת שעת ההחזרה כדי להתאימה לשעות הסגירה של משרדי המשיבה או על-ידי הסעת הרכב לשדה התעופה בן גוריון ולמוסרו שם במקום בירושלים, אין בהן כל ממש, ויש גם בהן כדי לערפל את הדיון ולהסיטו ממסילתו."

 

4. החוזה כירסם בזכויות החוכרים בכל הנוגע לזכותם לשכן אחרים בדירה - הערעור התקבל

ב- ע"א 516/87 {מדינת ישראל נ' יהודית בלייכפלד, פ"ד מב(3), 244 (1988)} נחתם חוזה חכירה בין מדינת ישראל, המערערת בתיק זה, ובין המשיבה ובעלה המנוח, לפיו החכירה להם המדינה חלקת קרקע. על חלקה זו הקימו המשיבה ובעלה המנוח את ביתם עוד בשנת 1956. החלקה הנדונה, מצויה בין החלקות המנויות בתוספת לחוק בית-הספר החקלאי מקוה ישראל, התשל"ו-1976 {ייקרא להלן: "חוק מקוה-ישראל"}.

 

בעלה של המשיבה נפטר, והותיר אחריו את המשיבה ושני ילדיה, כיורשיו על-פי דין. לאחר שנתאלמנה, פנתה המשיבה למינהל מקרקעי ישראל, כי יתן את הסכמתו לתוספת בניה למבנה הקיים, כדי שיהא בידי בתה ומשפחתה לבוא ולהתגורר עמה. שכן בהיותה אישה מבוגרת וחולנית, קשים עליה המגורים בדירה בגפה. בקשתה של המשיבה נדחתה במכתב בו נאמר:

 

"1. בהמשך לפנייתך מיום 10.07.83 הריני להודיעך, כי איננו מאשרים בניית תוספת למבנה שהינו חלק משיכון עובדים מקווה-ישראל.

2. אישור זה אינו מתיישב עם מדיניות משרדנו לשיכון זה שהובהרה לבא-כוח עורך-דין מ' בס ואשר עומדת עתה לידון בבית-משפט מחוזי בתל-אביב ת"ה 30/86 אשר הינך צד לה."

 

כיוון שכך, עתרה המשיבה לבית-המשפט קמא, כי יצהיר שמינהל מקרקעי ישראל "נוהג שלא כדין ותוך הפרת החוזה בינו לבין המבקשת כאשר הינו מסרב לחתום חתימת בעלים על הבקשה שהגישה המבקשת לאישור תוספת בניה בביתה...".

 

בית-המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבה. ראשית דבר העמיד בית-המשפט את השאלה, האם יש לראות בסעיף 5 לחוזה החכירה, כשהוא נקרא עם סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, מקור לחיובה של המערערת לתת את הסכמתה לבניה.

 

על השאלה האמורה השיב השופט המלומד, כי:

 

"אין ספק שבידי המשיב (המערערת שלפנינו - א.ג.) 'זכות הנובעת מן החוזה', דהיינו הזכות לתת או לא לתת הסכמתו לשינויי בניה. זכות זו יש לקיים בתום-לב ובדרך מקובלת, והפירוש ההגיוני שיש לתת לכך, בענייננו, הוא כי אין הסרוב יכול להיות שרירותי, חייב הוא להיות מנומק וסביר וכי עומד הוא לביקורת של בית-המשפט כמוה כביקורת שמפעיל בית-המשפט על כל שימוש בזכות הנובעת מחוזה."

 

באשר לרישא של הסעיף {סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה} נאמר בה:

 

"'חיוב הנובע מחוזה'. אמנם אין בסעיף 5 של החוזה חיוב מפורש המוטל על המשיב, אך ניתן מנוסחו ומבנהו של הסעיף, להסיק דבר קיומו של חיוב כזה, שכן אחרת די היה לכתוב שאין החוכר רשאי לעשות כל שינויים שהם, ותו לא. הסעיף 5 מחייב את החוכר לפנות אל המחכיר לקבלת הסכמתו, אך מאידך גיסא יש לייחס לסעיף זה כוונה להטיל על המחכיר חובה להתייחס אל הבקשה עניינית, ואם ניתן סירוב - ונמקו בנימוקים סבירים. לא יעלה על הדעת שהנמקה כזאת תהיה חסינה בפני ביקורת של בית-המשפט."

 

בערעור קבע בית-המשפט, כי אף אם הסמכות שלא לאשר את תכנית הבניה מסורה בסופו-של-דבר לרשויות התכנון, אין לומר, כי על המדינה, בבואה להפעיל את שיקול-דעתה על-פי סעיף 5 לחוזה החכירה, להתעלם כליל מהוראות תכנית בניין עיר. שיקול זה לגיטימי ואינו חורג מ"תחום הסבירות".

 

מה עוד, כי התכנית האמורה אושרה בלי שבאה לה התנגדות מאת המשיבה או בעלה, אשר כבר ישבו בדירתם בעת ההליכים לאישור {בג"צ 445/73 ראובן סער נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד כט(1), 219 (1974)}. ועל כך הוסיף בית-המשפט, כי כבר בחוזה החכירה, שנחתם בעת שהמנוח היה עובד של בית-הספר, נאמר, כי:

 

"הנכסים מוחכרים בזה, אך ורק למטרות מגורים לשימוש עצמי עבור החוכר ובני ביתו ואסור לו להשתמש בנכסים לצרכים אחרים בלי הסכמה מפורשת בכתב מאת המחכיר. כל עבירה על סעיף זה תיחשב כהפרת החוזה הגוררת אחריה את ביטולו."

 

משמע, שהחוזה עצמו כירסם בזכויות החוכרים בכל הנוגע לזכותם לשכן אחרים בדירה. בהסתמכה על החוק המייחד את המקרקעין המפורטים בתוספת שבו לשימוש בית-הספר ומטיל הגבלות על שינוי העד, לא שרבבה, על-כן, המערערת שיקול זר ופסול.

 

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי הוא מבטל את פסק-דינו של בית-המשפט קמא, ודוחה את בקשת המשיבה למתן הסעד המבוקש על-ידה.

 

5. חובתו של משכיר  לנהוג בתום-לב תוך גילוי כל העובדות הרלוונטיות הקשורות בהסכם השכירות הנרקם בין הצדדים

ב- ת"א (ת"א) 2615-05 {ורטיגו אקטיב יזמות בע"מ נ' מצפה י.מ.א. בע"מ, תק-מח 2012(4), 26657 (2012)} עסקינן בתביעה ותביעה שכנגד בענייני שכירות.

 

מדובר במקרה בו נערך הסכם בין התובעת לנתבעת  לשכירת נכס מסויים, כאשר  בהסכם נקבע כי תקופת השכירות היא לחמש שנים, עם אופציית הארכה לחמש שנים נוספות. ההסכם נערך בהסתמך על חוזה ההרשאה הראשי שבין הנתבעת  לבין הנמל, שעל-פי עיקריו, מטרת ההרשאה היא בתי אוכל, מסעדות ובתי בילוי, ובמסגרתה רשאית הנתבעת להעניק זכויות של הרשאת משנה. במהלך תקופת ההתקשרות ביניהן הפנתה הנתבעת דרישות תכנוניות שונות אל התובעת, אלא שהצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה בדבר מצב הדברים התכנוני בנכס, עד שלבסוף, התובעת מסרה הודעת ביטול לבנק לגבי המחאה של השכירות  והנתבעת  הודיעה על ביטול ההסכם.

 

התובעת טענה, כי בין הצדדים הוסכם, שהנכס יושכר לצורך הפעלת בר ומסעדה, אלא שהנתבעת מנעה ממנה את השלמת הכנתו של המבנה למטרת ההרשאה כפי שהוגדרה בהסכם, עד שלבסוף, הובילה לסילוקה מהנכס באופן כוחני והרסה את החלק שנבנה בנכס על-ידי התובעת, וכל זאת, ללא הצדקה וללא עילה המעוגנת בהסכם. וכי לא התקיים התנאי המתלה המעוגן בהסכם, שלפיו נדרש אישורה של אוצר הנמל להתקשרות שכן בדיעבד הסתבר כי הנמל לא אישרה את ההתקשרות בין התובעת לנתבעת, ולפיכך, ההסכם כלל לא נכנס לתוקף, וכי אחריותו של הנתבע 2 מבוססת על היותו בעלים או מנהלה של הנתבעת ונובעת ממעשיו ומחדליו האישיים כלפיה, וכי נגרמו לתובעת נזקים כספיים אדירים בגין אבדן רווחים וכד', המסתכמים במליוני שקלים.

 

הנתבעים טענו, כי ההסכם שנערך בין הצדדים, הוא הסכם הרשאה משני, הכפוף להסכם ההרשאה הראשי, המחייב, בין היתר, הגשת תכניות עסק לאוצר מפעלי ים, לצורך קבלת אישורה לתכניות, ולכל עבודה או שינוי בנכס, וכי התובעת  התנהלה באופן חובבני, ולא הגישה תכניות מפורטות לשם ביצוע עבודות השיפוץ, וכי התנאי המתלה האמור התקיים בענייננו, שכן ניתן אישור הנמל, בעל-פה ועל דרך התנהגות, להתקשרות בין התובעת לנתבעת.

 

בנוסף, טענו הנתבעים, כי המחאה, שמסרה ורטיגו עבור דמי השכירות חזרה מהסיבה של "אי כיסוי מספיק", וכן שהתובעת הפרה את חובתה לשלם את יתר התשלומים על-פי ההסכם, כגון מסי עירייה, ארנונה, מים, חשמל והוצאות ביטוח.

 

מאחר שהתובעת לא תיקנה את הפרותיה, הודיעה הנתבעת, על ביטול ההסכם, תוך שמירת זכותה לתבוע את הנזקים העתידיים, וכן נטלה לעצמה את החזקה במושכר, אשר ממילא ניצב נטוש. לפיכך, הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על בגין הפרות ההסכם הנטענות.

 

בית-המשפט קבע, כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, וכי ההסכם בין התובעת  לבין הנתבעת לא נכנס לתוקף ואיננו תקף, וכי על-פי כוונת הצדדים, נדרש אישורה הסופי של לברת הזכויות בנמל להתקשרות ביניהם, ובנוסח שיהיה מקובל על שניהם, וכי אין מחלוקת, כי אישור סופי לא ניתן, ובכל מקרה, גם אם בשלב כלשהו היה מעין אישור, ולו מסויים או זמני, בסופו-של-דבר לא היה נוסחו מקובל על התובעת, וכי ציפייתה של התובעת, בתקופה הרלוונטית להתקשרות עם הנתבעים, היתה להתנהלות קולגיאלית והגונה מצדם, תוך גילוי כל העובדות הרלוונטיות להתקשרות, אלא שבסופו-של-יום, נוכחה התובעת, כי הנתבעים פעלו בחוסר תום-לב כלפיה, תוך הטעייתה לגבי עובדות ודרישות רלוונטיות, וכל זאת, על-מנת לרצות את חברת הנמל  שהיא בסופו-של-דבר, בעלת הזכויות במתחם. 

 

לפיכך, ניתן לקבוע, כי לא התקיים התנאי המתלה וההסכם בין התובעת לנתבעת  אינו תקף, וכי לא היה מקום לחייב את התובעת בתשלום דמי שכירות, וממילא ההמחאה שבוטלה, בוטלה כדין, וכפועל יוצא מכך זכאית התובעת להשבת הכספים ששילמה כדמי שכירות, מכאן, כי אין יסוד לתביעה שכנגד, אשר עילתה אי-תשלום דמי שכירות, ולפיכך, התביעה שכנגד נדחית.

 

6. חוזה השכרת רכב - המשיבות הפרו, הפרה בוטה, את החוזה, שאת תנאיו כפו על הלקוח, הנזקק לשירותן - הערעור התקבל

ב- בר"ע (יר') 4068/02 {משה אריאל פוס נ' השכרות רכב, תק-מח 2003(1), 165 (2003)} נדונה בקשה לרשות ערעור, על פסק-דין של בית-המשפט לתביעות קטנות, שבו נדחתה תביעה כספית של המערער, והמערער חוייב לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

 

המערער הוא התובע בבית-המשפט קמא, והמשיבות הן הנתבעות. המערער קיבל רכב חילופי מידי המשיבה 2, מאסטרו שירותי רכב (1996) בע"מ, באמצעות המשיבה 1, השכרות רכב שלמה (1987) בע"מ, על-פי פוליסת ביטוח שערכה חברת "סהר" למערער. המערער קיבל את הרכב החילופי מאת המשיבה במשרדיה ברחוב דוד המלך בירושלים, על-פי "חוזה השכרה" הנושא בכותרת, את שם המשיבה "שלמה - השכרות רכב (1987) בע"מ".

 

בטופס נקבע, כי ההשכרה היא ל- 23 ימים. היא מתחילה ביום 18.04.01 בשעה 16:49 ומסתיימת ביום 11.05.01 בשעה 16:49. בטופס צויין, כי מועד ההחזרה האמור הוא "מועד החזרה משוער". מקום ההחזרה שנקבע בטופס, "תחנת החזרה מוסמכת מס' 2", שהיא תחנת ההשכרה, דיינו, משרדי המשיבה ברחוב דוד המלך בירושלים.

 

ב"תנאי חוזה ההשכרה" נקבעו הוראות אלה: בעניין מקום ההחזרה נקבע בסעיף 7.1, כי "השוכר מתחייב להשיב למשכירה את הרכב בתום ההשכרה... לסניף בו שכר את הרכב...". בעניין חישוב הזמנים, נקבע בסעיף 10, כי "יום השכרה הינו 24 שעות".

 

על-כן, על-פי חוזה ההשכרה, היה על המערער השוכר להחזיר את הרכב לתחנת המשיבה ברחוב דוד המלך בירושלים ביום 11.05.01 עד לשעה 16:49, כמועד משוער.

 

היום המיועד להחזרת הרכב, 11.05.01, היה יום שישי. המערער ביקש להחזיר את הרכב באותו יום בסביבות השעה 14:30, למעלה משעתיים לפני מועד הסיום המוסכם. לשם כך, טילפן למשרדי המשיבה בירושלים, שבהם קיבל את הרכב ולשם היה אמור להחזירו. משלא קיבל מענה, טילפן למוקד הארצי של המשיבה. נאמר לו, כי סניף ירושלים סגור וכי על-כן, אין אפשרות להחזיר אליו את כלי הרכב.

 

בנסיבות אלה, הציע המערער להחנות את הרכב בסמוך למשרדי המשיבה בירושלים, או להסיעו לביתו של אחד מעובדי המשיבה. המשיבה דחתה את הצעתו. על-כן, נאלץ המערער להחנות את רכבו ליד ביתו, והחזירו בשעות הבוקר של יום א', 13.05.01. המערער הוסיף, כי הוא שומר שבת, וכי ממועד תום השכירות עד ההחזרה לא עשה כל שימוש ברכב.

 

כחודש ימים אחרי כן, ללא הודעה מוקדמת מטעם המשיבה, חוייב כרטיס האשראי של המערער בסך 280 ש"ח לטובת המשיבה. נסיונות המערער לברר עם המשיבה את פשר הדבר לא צלחו.

 

על-כן, החליט המערער, עורך-דין במקצועו, להגיש תביעה נגד המשיבות בבית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים, תביעה שבה תבע את החזר הסכום האמור, וכן פיצוי בסך 1920 ש"ח, עבור בזבוז זמן עקב הגשת כתב תביעה זה.

 

שתי המשיבות הגישו, בנפרד, לבית-המשפט לתביעות קטנות, כתבי הגנה מפורטים מטעמן, שבהם ביקשו לדחות את התביעה, כתביעה קנטרנית וטרדנית.

 

בית-המשפט קמא דחה את התביעה, וחייב את המערער בהוצאות המשיבות, תוך הבעת מורת רוח על עצם הגשת התביעה.

 

על החלטה זו של בית-המשפט קמא, הוגש הערעור.

בית-המשפט קבע, כי אכן היתה כאן רשלנות, אך היתה זו רשלנותן של המשיבות לבדן. על המשיבות, היה לקבוע במדויק ובמפורש בחוזה השכירות, הוראות למקרה זה, שבו יום ההחזרה חל ביום שישי או בערב חג. משלא עשו המשיבות כן, זכאי השוכר לסמוך על מה שקבעה המשכירה בחוזה, ולהניח, אף בוודאות, כי המשכירה, בקובעה כן, עשתה סידורים מתאימים לכך.

 

אי-קביעת הוראה מפורשת בעניין ימי שישי בחוזה, יש בה משום שימת מכשול לפני עיוור, אם לא משום הטעיית הלקוחות.

 

בצדק אמר המערער, כי אף שיודע הוא, על עובדת סגירת עסקים בימי שישי אחר הצהרים, לא יכול היה להניח את אשר המשיבות טוענות שעליו היה להניח, לא רק נוכח ההוראה הברורה, אלא גם כיוון שכידוע משרדים להשכרת רכב משכירים כלי רכב גם לתיירים מחוץ לארץ, ומן הסתם הדבר נעשה גם בימי מנוחה ובערבי ימי מנוחה.

 

בנסיבות אלה, אך צורם ניסיון המשיבות לגולל את האשמה בהפרת הוראה זו על הלקוח.

 

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ניסיון המשיבות לטעון, כי בנוסף לחוזה השכירות נכללה במסמכי השכירות רשימת שעות הפתיחה והסגירה של משרדי המשיבה, ושעות סגירת משרדי המשיבה בימי ו' נרשמו שם, אינו משכנע ולו מהטעם שאין בחוזה ההשכרה הפניה למסמך זה, ועל אחת כמה וכמה לא הוראה שתוכנו עדיף, על מה שנקבע בפירוש בחוזה.

 

אדם סביר, במקומו של המערער, לא היה בנסיבות העניין באותה עת, בוחר או חייב היה לבחור, בחלופות שהציעו המשיבות, ושבית-המשפט קמא קיבלן. הוא לא היה חייב להקדים את החזרת הרכב במספר שעות. ראשית, כיוון שזכותו לפי החוזה להחזיקו עד תום השעה הקבועה, ואף, כאמור בעניין "מועד משוער", מעבר לכך. שנית, כיוון שלא ידע מראש על הבעיה שתתעורר בעניין החזרת הרכב כקבוע בחוזה.

 

הוא גם לא היה חייב להסיע את הרכב לשדה התעופה בן גוריון ולהחזירו לשם.

 

לא היה מקום להטיל על המערער, לשם הקטנת הנזק, את הנטל לעשות נסיעה זו הלוך וחזור לשדה התעופה בן גוריון כדי להחזיר רכב, שהיה עליו, לפי החוזה, להחזירו במקום מגוריו בירושלים.

 

המערער לא היה חייב לשוטט ברחבי הארץ כדי למצוא מקום שבו ניתן יהא להחזיר את הרכב למשיבה. זה נטל בלתי-סביר והמערער לא היה חייב עד כדי כך לצאת מגדרו במילוי חובה זו. המערער היה זכאי להחזיר את הרכב במשרדי המשיבה בירושלים, והמשיבה היתה חייבת לקבלו שם. הדבר מתבקש גם מהוראות סעיף 20 לחוק השכירות והשאילה, גם אם לא היה נקבע כך במפורש בחוזה השכירות.

 

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור, וביטל את פסק-הדין של בית-המשפט קמא.

 

7. האם ראוי להשית פיצויים על רשות מנהלית שפעלה בחוסר הגינות ותום-לב?

ב- ת"א (מר') 18096-01-09 {בניני ישקו לבניין ומקרקעין בע"מ ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2011(2), 24838 (2011)} עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להן עקב הימנעות מלחתום על בקשה להיתר בניה.

 

מדובר במקרה בו הנתבעת הממונה על ניהול ופיתוח מגרשים פרסמה מכרז לפיתוח מגרשים, לבניית מבנים מסחריים עליהם ולהחכרתם לזוכה. התובעות שהינן חברות קבלניות העוסקות, בין היתר, ביזום, בניה והשכרת נכסים זכו במכרז לגבי כל אחד משני המגרשים, ולאחר ששילמו התובעות את מלוא הסכומים שהוצעו על ידם, נחתמו עימן, חוזי פיתוח מהוונים לפיהם התחייבו התובעות לפתח את המגרשים ולבנות עליהם בהתאם לייעודם על-פי המתאר.

 

לאחר חתימת חוזי הפיתוח ביקשו התובעות לשנות את תכנית המתאר החלה על המגרשים. השינוי העיקרי שהוצע בתכנית אותה יזמו התובעות היה ניוד של שטח  בין המגרשים מבלי שיחול שינוי בשטחי הבניה העיקריים הכוללים של שני המגרשים. לפיכך פנו התובעות לנתבעת לצורך קבלת אישורה העקרוני לשינוי המוצע. התובעת סירבה לחתום על הבקשה לקבלת היתר לבניה, בטענה כי היא רואה כל מגרש לגופו וכי אין לאחד מגרשים, אשר לא ניתן לאחדם. התובעות טענו כי  אין לחייבם בדמי היתר בגין המגרש בו גדלו זכויות הבניה מאחר והזכויות במגרש השני קטנו, וכי נגרמים להם נזקים עקב הימנעות הנתבעת מלחתום על הבקשה להיתר בניה.

 

משלא שעתה הנתבעת לבקשתם, הגישו התובעות תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי ובמסגרתה עתרו לסעד הצהרתי לפיו הנתבעת אינו רשאית לגבות מהם תשלום נוסף עקב ניוד זכויות הבניה לפי התכנית החדשה, ולצו עשה המורה לנתבעת לחתום על הבקשה להיתר בניה שהתובעות הגישו לחתימתה. בית-המשפט המחוזי קבע כי מבחינה עקרונית, ומבלי להתייחס לשאלת גובה התשלום הקונקרטי, הנתבעת זכאית לגבות מהתובעות תשלום בגין הגדלת זכויות הבניה במגרש אחד על חשבון משנהו. התובעות ערערו לבית-המשפט העליון, שהפך את ההחלטה וקבע כי הנתבעת אינ רשאית לגבות מהתובעות כל תשלום בגין ניוד זכויות הבניה ממגרש אחד למשנהו.

 

התובעות טענו כי הנתבעת "ללא כל סמכות ועיגון בהסכם החתום בין הצדדים ו/או עיגון בדין" דרשה מהתובעות תשלום מופקע בגין ניוד זכויות הבניה ומשסרבו התובעות לשלמו - נמנעה הנתבעת, שלא כדין, מלחתום על הבקשה להיתר הבניה שהעבירו התובעות לחתימתה וכן על חוזה החכירה, וזאת בהסתמך על פסק-דינו של בית-המשפט העליון.

 

התובעות טענו כי במעשיה ובמחדליה פעלה הנתבעת בניגוד לחובת תום-הלב וכן בניגוד לחובת העמדת המושכר לרשות השוכר, והפרה את חוזי הפיתוח שנחתמו בין הצדדים, וכי בנסיבות העניין פעלה הנתבעת ברשלנות כלפי התובעות ובניגוד לחובת ההגינות החלה על הנתבעת כרשות ציבורית, ולפיכך, על הנתבעת לפצותן בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מכך.

 

הנתבעת טענה בראשית טענותיה טענה מקדמית, כי על-פי הדין נדרשו התובעות לתבוע את כל הסעדים הנתבעים על ידן במסגרת ההליך הנוכחי כבר במועד הגשת המרצת הפתיחה לבית-המשפט המחוזי בתל אביב, ומשלא הגישו התובעות בקשה לפיצול סעדים, מנועות התובעות מלתבוע פיצויים בהליך זה.

 

לגופם של דברים טענה הנתבעת כי תפקידה הוא לשמש כנאמן הציבור לניהול קרקעות המדינה, וכי דרישתה לתשלום עקב ניוד זכויות הבניה לא נבעה מאינטרסים אישיים או על-מנת להזיק לתובעות, אלא מתוך שמירה על האינטרס הציבורי, וכי אין במעשה כל הפרה או חוסר תום-לב או בניגוד לחובת ההגינות המוטלת עליה, ומשכך - אינה חייבת בנזיקין כלפי התובעות, וכי על התובעות הוטלה החובה לפעול להקטנת נזקן, לשלם "תחת מחאה" את הסכומים אותם דרשה הנתבעת, וכי קיימת לנתבעת טענת קיזוז כנגד התובעות בכל הנוגע לעשיית עושר ולא במשפט בשל הרווחים אותם גרפו לכיסם מניוד הזכויות.

 

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי היתה מוטלת על הנתבעת חובה חוזית לחתום על בקשה להיתר ובסירובה לעשות זאת  במשך מספר שנים מבלי שהדבר יהיה מעוגן בדין או במערכת ההסכמית שבין הצדדים, הפרה הנתבעת את  חוזה הפיתוח אף אם סברה כי סירובה זה נעשה לטובת הציבור במסגרת ביצוע תפקידיו על-פי דין, וכי בחינת הראיות במקרה דנן מצביעות כי הנתבעת פעלה בדרך של הכשלת התובעות, וכי הנתבעת התרשלה בטיפולה בתובעות, ואף הסתירה מהן חומר הרלוונטי לעניינם באופן העולה כדי חוסר תום-לב, ולפיכך, על הנתבעת לפצות את התובעות בגין הנזקים שנגרמו להן עקב מחדליה.

 

8. האם הסכם שכירות כולל התחייבות לביטוח לרבות ביטוח כל נזק שיגרם באשמו של השוכר

ב- ע"א (חי') 5522-12-08 {כנפי פז תעופה ותיירות בע"מ נ' אהרון באום, תק-מח 2009(4), 6383 (2009)} עסקינן בערעורים לפיצויים בגין גרימת נזק למטוס.

 

מדובר במקרה בו התובעת הינה בעלים של מספר מטוסים ועוסקת בהפעלת בית ספר ללימודי טיס, מוניות אויר והשכרת מטוסים לטיסות פרטיות, כאשר הנתבע למד טיסה אצל התובעת ובמועדים הרלבנטיים להליך החזיק ברישיון טיסה כדין.

 

לאחר שהנתבע קיבל את רישיון הטיסה, הוא ביקש לשכור מטוסים של החברה לטיסות פרטיות, ובין הצדדים נערך ונחתם הסכם מסגרת לשכירת מטוסים במסגרתו  נקבעו הוראות שיחולו על מקרה בו ישכור הנתבע  מטוס מהחברה.

 

במהלך אחד הימים בו השכיר הנתבע מטוס מאת הנתבעת, ביצע הנתבע נחיתה בשדה התעופה שבמהלכה פגע המטוס במשאית, וכתוצאה מהתאונה ניזוק המטוס והוגדר כאבדן מוחלט. הנתבעת הגישה תביעה לפיצויים כנגד הנתבע, בגין הנזקים שנגרמו למטוס בתאונה, בטענה כי הנתבע התרשל בעת ביצוע תמרון הנחיתה ועל-כן אחראי לפצותה בגין הנזקים שנגרמו ברשלנותו. כן טענה כי על-פי ההסכם התחייב הנתבע להשיב את המטוס כשהוא שלם ותקין, ובשים-לב לתאונה הרי הנתבע הפר את התחייבותו זו.

 

בבית-משפט קמא כפר הנתבע  באחריותו לקרות התאונה ובטענה כי התרשל בעת תמרון הנחיתה. עוד טען כי אין לראותו כמפר הסכם שכן נפלו פגמים בכריתתו של ההסכם ובין היתר טען כי, ההסכם מקפח וכי יש לקרוא לתוכו התחייבות של החברה לבטח את אחריותו של השוכר לכל נזק שיגרם למטוס.

 

בית-משפט קמא קיבל את התביעה, ודחה את טענת הנתבע כי יש לקרוא לתוך ההסכם התחייבות של החברה לבטח את המטוס לרבות ביטוח כל נזק שיגרם באשמו של השוכר. כן דחה את הטענות כי נפלו פגמים בכריתת ההסכם, וכי  ההסכם קובע הוראות מפורשות ביחס לביטוח אחריות כלפי צד שלישי ומכאן שהיה עליו לבין ולדעת כי אין כיסוי ביטוחי אחר, וכי אין לראות בהסכם המחייב אותו להשיב את המטוס במצב שלם ותקין, הסכם מקפח, וכי התאונה אירעה בשל רשלנותו של הנתבע, ולפיכך עליו לשאת בנזקים הישירים, אך פטור מתשלום הנזקים האחרים, היות והחברה נכשלה בהוכחת הנזקים העקיפים שנגרמו לה, ובהם הפסדי ההכנסות.

 

על פסק-דין זה הגישו שני הצדדים ערעורים. הנתבע טען בערעורו, כי החברה הציגה בפניו מצג כי המטוס מבוטח וכן בטענה כי על-פי הנוהג בענף, מבטח המשכיר את אחריותו של השוכר לכל נזק שייגרם למטוס המושכר, וכי  ניתן היה לרכוש ביטוח בעלות נמוכה אולם החברה לא העמידה אותו על אפשרות זו.

 

התובעת טענה בערעורה, כי שגה בית-משפט קמא, בכך שלא פסק לה פיצוי בגין הנזקים העקיפים שנגרמו לה. לטענתה היעדרו של מטוס מצי המטוסים שלה במשך תקופה ארוכה, גרמה לה הפסדי הכנסות. לגרסתה די היה בראיות שהוצגו כדי להוכיח את היקף ההפסדים.

 

בית-המשפט פסק כי דינם של שני הערעורים להידחות וכי יש להותיר את פסק-דינו של בית-משפט קמא על כנו, וכי הנתבע לא תפקד באופן סביר בעת ביצוע הנחיתה, ולא נהג כטייס סביר בנסיבות שנוצרו. על-כן יש לראות בהתנהגותו משום רשלנותו, וכי לא הובאה כל ראיה לקיומה של חובה חוקית לביטוח המטוס.

 

מן האמור עולה כי לא נפל כל פגם, חוזי או חוקי, בכך שהמשיבה נמנעה מלבטח את המטוס בביטוח מקיף הכולל ביטוח המטוס במקרה של רשלנות השוכר ולכן צדק בית-המשפט כאשר דחה את הטענה כי יש לקרוא לתוך ההסכם התחייבות לעריכת ביטוח שכזה.

 

מאידך - המשיבה לא השכילה להוכיח את ההפסדים הנטענים שכן פרט לרישומים בכתב יד של העד לא הובאה כל ראיה על ההפסדים, וכי לא הובאה כל ראיה להבהיר את התקופה שבה נערך החישוב שהרי במקרה של אבדן מטוס ניתן היה לרכוש או לשכור מטוס אחר. לפיכך, בהיעדר ראיות להוכחת ההפסדים ובמיוחד בשים-לב כי בין כה וכה היו עסקי המשיבה בהפסדים, לא היה כל מקום לפסוק לה פיצוי על הנזקים העקיפים.

עבור לפרק

אני מסכימ/ה לתנאי השימוש באתר

כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ. השימוש באתר הינו באחריותו הבלעדית של המשתמש ובכפוף לתנאי השימוש באתר (לחץ/י כאן). כניסה לתכנים באתר כמוה כהסכמה לתנאי השימוש באתר. 

למעלה
רוצה שנתקשר? הקלק כאן
הרשמה לניוזלטר!!! הקלק כאן