פרק ח': חוק העוולות המסחריות,התשנ"ט-1999

1. גניבת עין - סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") קובע כדלקמן:

 

"1. גניבת עין

(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום-לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."

 

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעיה {דברי בית-המשפט ב- ע"א 6316/03 אילן זגגות רכב בע"מ נ' ברוך ובניו זגגות רכב בע"מ, תק-על 2007(3), 1881, 1883 (2007)}.

 

העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר.

 

ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור "כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע" {ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3), 933, 942 (2001) (להלן: "פרשת משפחה טובה")}.

 

ואומנם, המונח מוניטין אינו מופיע בהגדרת העוולה, אולם פסיקת בתי-המשפט הכירה בו כיסוד מכונן של העוולה, המצטרף ליסוד החשש מפני הטעיה, ואף נתקשה לדבר על "הטעיה", בהיעדר "מוניטין" שכן, אם לא רכשו הטובין או השירותים שמציע התובע מוניטין בציבור, כך שאין הם מתייחדים בעיני הציבור לעסקו של התובע דווקא, ממילא לא יוטעה איש לחשוב, כי הטובין או השירותים שמציע הנתבע לציבור - של התובע הם.

 

באשר לסוגיית המוניטין, נערכה בפסיקת בתי-המשפט הבחנה בין סוגים שונים של שמות: גנריים, תיאוריים, מרמזים ודמיוניים - כאשר כל אחד מהם - זוכה להגנה שונה {להבחנה בין ארבעת הסוגים כאמור ראה פרשת משפחה טובה}.  

 

המנדט הבריטי הוריש למשפט הישראלי את עוולת גניבת העין האנגלית באמצעות סעיף חקיקה - סעיף 33 לפקודת הנזיקין האזרחיים (1944). סעיף זה הפך לסעיף 59 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) {הנ"ח התשכ"ח 266} {בה כונתה "גניבת עין" תחת התרגום הקודם "ימרנות"}.

 

בשנת תשנ"ט הוחלף הסעיף האחרון על-ידי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, {ס"ח 146}.

 

באף אחד משלושת הסעיפים, המילה "מוניטין" או "goodwill" אינה מופיעה. ואולם, הלכה היא, אף בישראל - הן מאז חקיקת חוק עוולות מסחריות והן לפני כן - כי הזכות המוגנת על-ידי עוולת גניבת העניין הינה מוניטין.

 

אף בישראל, בכל הנוגע למניעת גניבת עין, הזכות למוניטין הינה זכות קניין {בר"ע 253/72 ג'והן ווקר ובניו בע"מ נ' נשיונל דיסטילרס בע"מ, פ"ד כז(1), 361 (1973)}.

 

2. תיאור כוזב - סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"2. תיאור כוזב

(א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן: "תיאור כוזב").

(ב) המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא-אם-כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו."

 

מצג כוזב על-פי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות הינו מצג שווא שנעשה במהלך עסקי הנתבע ללקוחותיו או למי שמשתמש בשירותי הנתבע, באופן העלול לגרום לפגיעה בעסקו של התובע.

 

נדגיש כי על-פי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, עוולה זו אינה דורשת קיומו של נזק עקב מצג השווא.

 

סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות מתייחס לתיאור כוזב. הפרת הוראת סעיף הנ"ל הינה בדרך של פרסום מידע שהמפרסם יודע או שהיה עליו לדעת שאינו נכון {ת"ק (תביעות קטנות ב"ש) 2437-08 שלומי נהון נ' רותי נוריאל, תק-של 2010(2), 62465, 62466 (2010)}.

 

סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות דורש יסוד נפשי של מודעות {"יודע"} או של רשלנות {"היה עליו לדעת"}.

 

ראוי להדגיש, כי עוולת תיאור כוזב קרובה ביסודותיה לעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 {להלן: "חוק איסור לשון הרע"} ברם בעוד האחרונה דורשת כי בפרסום יוצג העסק, המקצוע, הנכס או השירות באור שלילי הרי שבעוולה לפי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות די בכך שהתיאור אינו אמת ועל-ידי כך הוטעו הצרכנים.

 

יתרה-מזאת, בעוולה לפי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות לא ניתן להעניק הסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק שכן, חוק עוולות מסחריות ייחד סעד זה לחלק מהעוולות, שעוולת תיאור כוזב אינה נמנית עליהן {ת"א (שלום חי') 8443-05 החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' עבדו גז תמרה בע"מ, תק-של 2008(4), 19220, 19233 (2008)}.

 

בעוולה על-פי סעיף 2 לחוק עוולת מסחריות "מקופלות למעשה שתי עוולות שונות: האחת היא העוולה האמורה לעיל, של שקר מפגיע, הנוגעת למקרה בו עוסק מטעה לקוחות ביחס למוצרים של עוסק אחר; העוולה השניה היא הטעיה ביחס לעסקו של המטעה עצמו. עוולה שניה זו מתארת מצב מסוג שונה של תחרות בלתי-הוגנת" {דברי פרופ' מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר, 62; ראה גם ת"א (שלום נצ') 4392/03 {ש' אנגל מהנדסים בע"מ נ' מרג'ה יוסף, תק-של 2007(3), 23228, 23244 (2007)}.

 

התיאור הכוזב על-פי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות אינו כולל "פגיעה  במוניטין" על דרך של העתקה. אין מעשה העתקה מהווה "פרסום של מידע" שהנתבעים ידעו שהוא איננו נכון לגבי עסקו של התובע או לגבי שירותים שלו או הפצת פרסום הכולל תיאור כוזב לגבי עסקו של התובע {ת"א (שלום ת"א) 72672/04 עו"ד יוסף עזגד נ' יעקב שפיגלמן ושות', משרד עו"ד, תק-של 2007(2), 6918, 6945 (2007)}.

 

סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות מתייחס איפוא למקרים בהם יש בפרסום מידע שאיננו נכון, כשהעוסק יודע זאת או שהיה עליו לדעת זאת {בש"א (מחוזי חי') 11844/05 עו"ד שי גרנות - כונס נכסים קבוע נ' אאוטלט מ.ע. מרכז בע"מ, תק-מח 2005(3), 10009, 10016 (2005)}.

 

ב- ת"א (מחוזי יר') 8323/06 {המכינה הבינתחומית לעיצוב ואדריכלות בע"מ נ' שורשים מכינות לעיצוב ואדריכלות בע"מ, תק-מח 2007(4), 7810, 7815 (2007)} קבע כב' השופט משה רביד כי "שימוש הנתבעים בשם דומיין הדומה לשמות הדומיין של התובעת, בהינתן עיסוקם הדומה של שני העוסקים - הכנת תלמידים למבחני קבלה למוסדות ללימודי עיצוב, אדריכלות וכיוצא בזה - והדמיון בשמה של הנתבעת 1, כפי שהוא הופיע באתר האינטרנט של הנתבעת (תוך השמטת המילה "שורשים") לשמה של התובעת, הינו בגדר פרסום מידע שאינו נכון לגבי עסקה של הנתבעת, שכן הוא יוצר מצג שווא, העלול להטעות ציבור הלקוחות לחשוב, כי המדובר בעסקהּ של התובעת.

 

יתרה-מזאת, חרף הצהרות הנתבע 2 והתחייבויותיו להוסיף לשמה של הנתבעת 1 בפרסומיה השונים את המילה "שורשים", המהווה חלק משמה המלא, ביכר הנתבע 1 לעשות כן תוך ציון השם "שורשים" באותיות קטנות. אף בכך יש כדי לחזק מסקנתי, כי בשילוב הנסיבות דלעיל - הדמיון הרב בשמות הדומיין של הנתבעת 1 והתובעת, עיסוקן הדומה של השתיים והצגת שמה של הנתבעת 1 באתר האינטרנט תוך השמטת המילה "שורשים" - המדובר בפרסום מידע שאינו נכון לגבי עסקה של הנתבעת, כמפורט לעיל. אוסיף, כי בעוולה זו אין המוניטין יסוד מכונן של העוולה".

 

לאור הנ"ל, קבע כב' השופט משה רביד כי עובר לתיקון שם הדומיין של נתבעת מס' 1 {על-ידי הוספת המילה "sho"} ולתיקון שמה של הנתבעת כפי שהופיע באתר האינטרנט ובפרסומיה השונים {על-ידי הוספת המילה "שורשים" בגודל אחיד ליתר מילות השם}, יש לראות בשימוש בשם הדומיין הקודם ובפרסומי נתבעת מס' 1, בנסיבות כמתואר לעיל, כמקיימים יסודות עוולת תיאור כוזב.

 

ב- ת"א (שלום ת"א) 11066-08 {קר ויז'ן ישראל בע"מ נ' ד"ר ג'יימס שאול, תק-של 2011(3), 2935, 2943 (2011)} קבע בית-המשפט כי "אין עוררין על-כך  שהנתבעים מימנו את הפרסום המטעה בגיליון פברואר 2003 של "אובייקטיבי", אשר האדיר את שמם על חשבונה של "קר", בין היתר, ביודעם כי החברה המוציאה אותו לאור, שלא כפי שהיא מתיימרת להיות, נתונה להשפעת הגורמים המפרסמים וכי המחקרים שבהם התהדרה - לא נערכו מעולם. הם אף ידעו כי התובעות ביקשו וקיבלו את צו המניעה אשר אסר על "אובייקטיבי" את הפרסום, ולוּ בגרסה שהציגו התובעות. לפי שגרמו לפרסום מידע שידעו ושהיה עליהם לדעת שאינו נכון, אני קובעת כי בכל הנוגע לאותו פרסום הפרו הנתבעים את סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות. אשר לחוברת מחודש נובמבר - כבר הוכח שהנתבעים ראו את הפרסום ולא קבלו עליו לפני "אובייקטיבי", ונתבע 1 העיד כי אין לו טרוניה על עצם פרסומו".

 

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2556-04 {Burbank Animation Studios Pty Ltd  נ' קלסיקלטת בע"מ, תק-מח 2010(3), 14095, 14107 (2010)} קבע בית-המשפט:

 

"זאת ועוד, רישום שמה של קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים בסרטים ועל גבי עטיפותיהם מהווה עוולה של פרסום "תיאור כוזב" בניגוד לסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אף שעוולה זו איננה מזכה את התובעות בסעדים של פיצויים בלא הוכחת נזק ומתן חשבונות: סעיף 12 לחוק). מעשה זה אף מהווה הטעיה של הצרכן לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העולה כדי עוולה נזיקית שגם העוסק שנפגע ממנה, במהלך עסקו, זכאי לתבוע על-פיה (סעיף 31(א1) לחוק)."

 

ב- ה"פ (מחוזי ת"א) 1503/04 {צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ נ' חגי יוסי, תק-מח 2008(2), 7502, 7512 (2008)} קבע בית-המשפט כי "שימוש המשיב באותם שלטים מקוריים המוצבים אצלו בנסיבות המקרה דנן, הנו בגדר פרסום מידע שאינו נכון לגבי השירות הניתן על-ידי המשיב, שכן הוא יכול ליצור מצג שווא העלול להטעות את ציבור הלקוחות הרלוונטי, ובמיוחד ציבור הלקוחות טרם ביטול ההרשאה, לחשוב, כי המדובר בשירות הניתן על-ידי מוסך מורשה מטעם המבקשת ולא כך הוא. לפיכך, אני קובע, כי יש לראות בשימוש המשיב בשלטים אלו, במכלול נסיבות העניין כמתואר לעיל, כמקיימים את יסודות עוולת תיאור כוזב."

 

3. התערבות לא הוגנת - סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"3. התערבות לא הוגנת

לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר."

 

תכליתו של סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות להסדיר את היחסים בין עוסקים ולמנוע התנהגות לא הוגנת של עוסק, שנועדה להכביד על לקוחות, עובדים או סוכנים של עוסק אחר מלהגיע אליו, או אל מקום עסקו או אל שירות שהוא נותן.

 

עוולה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות הינה מחידושי חוק העוולות המסחריות. תכליתה לאסור על עוסק להפריע לפעילותו של עוסק אחר בדרך לא הוגנת, על-ידי מניעת או הכבדת גישת לקוחות, עובדים או סוכנים לעסק, לנכס או לשירות של עוסק אחר {ת"א (מחוזי ת"א) 1627/01 מ.ש. מגנטיקס בע"מ נ' דיסקופי (ישראל) בע"מ, תק-מח 2001(2), 4238 (2001); ת"א (מחוזי ת"א) 1711/08 קדים (הדרכה) בע"מ נ' אלי מולה - פרחי ליאת, תק-מח 2010(3), 16277, 16293 (2010); ת"א (שלום ת"א) 44215/06 אלפין ג'ינס בע"מ נ' חנאסם דני ("קליבר"), תק-של 2008(4), 4291, 4304 (2008)}.

 

שלושה יסודות לעוולה על-פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות: האחד, קיומם של שני עוסקים, התובע והנתבע. השני, הנתבע מונע או מכביד על גישת לקוחות, עובדים או סוכנים אל עסקו או אל הנכס או בשירות של התובע. השלישי, פעולת הנתבע נעשית באופן לא הוגן.

 

אשר ליסוד הראשון. קיום של שני עוסקים, מלמדנו כי עניינה של העוולה בהתנהגות בחיי המסחר, שהרי הסעיף מחיל את עצמו אך ורק על עוסק ביחסו לעוסק אחר.

 

מי שאינו עוסק, דוגמת לקוח לא מרוצה המבקש להטריד עוסק כנקמה או כדי "לשכנעו" להיענות לדרישותיו לפיצוי או החלפת מוצר וכיוצא בזה או אדם המתגורר בשכנות לעסק ונוקט בפעולות של הפרעה לגישה לעסק כדי לנסות "לשכנע" את בעליו להעתיק את עסקו למקום אחר - לא יתפסו בגדרה של העוולה.

 

יסוד זה לא יתקיים במקרה ועסקינן בתובע ובנתבע הפועלים באותו תחום ועסקיהם מתחרים זה בזה.

 

אשר ליסוד השני. מניעה או הכבדה על גישת לוקחות עובדים או סוכנים לעסק, לנכס או לשירות של הנתבע. היסוד הנ"ל דן במניעה או בהכבדה על גישה ואינו מתעניין בדרך בה נגרמת המניעה או ההכבדה על הגישה.

 

לפיכך, לצורך קיומו של יסוד זה אחת היא אם מדובר בפעולה או במחדל, בפעולה חד-פעמית או מתמשכת, במניעה פיסית או בשימוש באמצעים אלקטרוניים או אחרים.

 

גם המונח "גישה" לא הוגדר בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות. פשיטא ששביל המוביל מרשות הרבים לעסק ייחשב "גישה". האם גם קווי הטלפון של העסק, אתר מסחרי באינטרנט, תא דואר, שלטי הכוונה וכל היוצא באלו ייחשבו "גישה" לעניינו של היסוד השני?

 

בתקופת האינטרנט, המחשב ושאר אמצעי הקשר האלקטרוני, הקשר בין עסק לבין לקוחותיו סוכניו ואף עובדיו מתבצע פעמים רבות באמצעים אלקטרוניים. הלקוח יושב בביתו ומבצע משם הזמנת מוצרים ושירותים בעסקים בכל רחבי תבל, אם באמצעות אתרי מסחר באינטרנט, אם באמצעות דואר אלקטרוני או פקסימיליה ואם בשיחת טלפון.

 

מציאות כאמור יוצרת דרכי גישה שונות ומגוונות לעסק. הגשמת תכלית החקיקה מחייבת הכרה בכל אחד מאמצעי הקשר האלקטרוני באמצעותם עסק מקיים קשר עם לקוחות עובדים או סוכנים, כ"גישה" לעסק במובנו של סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות.

 

הקמת אתר באינטרנט לצרכי עסק ומסחר, הינה דרך מקובלת ונפוצה ליצירת קשר בין עסק ללקוחותיו. אתר כזה מחייב קביעת שם דומיין, וכדי שלקוחות לא יתקשו ליצור קשר עם אתר שם הדומיין נגזר בדרך-כלל מסימן המסחר לפיו העסק מוכר בציבור לקוחותיו או בציבור בכלל.

 

הואיל ומשנרשם שם דומיין בשמו של אדם לא יוכל אחר לרשום אותו שם דומיין בשמו, ויהא עליו לבחור לעצמו שם דומיין אחר לאתר המיועד לשרת את עסקו.

 

ראובן שרשם שם דומיין כשמו של סימנו המסחרי של שמעון, חסם בפני שמעון את הדרך להקמת אתר שיישא את שם סימן המסחר לפיו מכיר הציבור את עסקו.

 

לקוחות או סוכנים של שמעון יבקשו ליצור עם עסקו קשר באמצעות אתר האינטרנט יתקשו להגיע לאתר, שכן כשיפנו לאתר הנושא את שם סימן המסחרי של שמעון, יגיעו לאתר של ראובן. מעשה כזה מהווה הכבדה מצידו של ראובן על גישת הלקוחות לעסקו של שמעון.

 

לאור האמור לעיל, כאשר נתבע נטל לעצמו כשם דומיין את סימן המסחר לפיו מוכר עסקו של התובע, מנע בכך מהתובע הקמת אתר אינטרנט הנושא את סימן המסחר שלו לפיו הוא מוכר בציבור. במקרה שכזה, התובע יאלץ, אם לא תיענה תביעתו, לבחור לעצמו שם שונה, ושם כזה יכביד על גישת לקוחות או סוכנים לעסקו. בכך, לעניות דעתנו, מתקיים היסוד השני.

 

אשר ליסוד השלישי. היעדר הגינות. יסוד זה קשה להגדרה ואולם כשאנו נתקלים בו בדרך-כלל איננו מתקשים לזהותו.

 

אחת הדרכים לזהות היעדר הגינות הינה התחקות אחר המניע למעשי הנתבע. מקום שהמעשה או המחדל לא נצרכו לנתבע לשם הגנה על אינטרס או צורך לגיטימי שלו, ותכליתו מניעת או הכבדה על דרכי הגישה לעסקו של התובע - אין ספק שבפנינו חוסר הגינות.

כך לדוגמה, הכבדת הנתבע על דרכם של לקוחות וסוכנים אל עסקו של התובע על-ידי מניעת האפשרות להקים אתר אינטרנט שיישא את סימן המסחר לפיו מוכר התובע, נגועה בעליל בחוסר הגינות ובפרט כאשר עסקינן בצדדים שפועלים ומתחרים ביניהם באותו התחום.

 

על-פי הפרשנות המקובלת, המונח "הכבדה" בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות יכול לכלול בגדרו הכבדות טכניות ולא רק הכבדות פיסיות, אלא שגם הכבדות שאינן פיסיות צריכות להיות בגבולות של מניעת הגישה לעסק.

 

בכל מקרה לא די בשידול לקוחות הנסמך על כוח משיכה מסחרי, כמו הצעת מחיר מפתה יותר, על-מנת שתקום זכות בהתבסס על העוולה {ע"א (מחוזי ת"א) 3004-07 ניסקו עיצובים 2001 בע"מ נ' א.ט.לסרי תעשיות 1992 בע"מ, תק-מח 2011(3), 6503, 6507 (2011)}.

 

לעניין זה יפים דברי מיגל דויטש בספרו {עוולות מסחריות וסודות מסחר (2002), 64)} לפיהם "העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית ולא במקרים שבהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי-הוגן) בכוח המשיכה המסחרי מול לקוחות הגורמת לכך שנוצרת "הכבדה" על גישת הלקוחות למתחרה בהיות הלה מצוי עתה בנחיתות מבחינת כוח המשיכה. היינו סוברים כי יש לפרש עוולה זו כך, שעל האמצעי המכביד או החוסם להיות אמצעי ישיר המופעל כלפי דרכי הגישה, וזאת בנוסף לכך שעליו להיות אמצעי בלתי-הוגן, כמצוות ההוראה הנדונה. לא די בשידול כזה או אחר של לקוחות או סוכנים, המוביל אותם אל המשדל במקום אל המתחרה, על-מנת לחסום את הגישה לעוסק התובע, לצורך הוראה זו. עוולה זו מטפלת אם-כן ב"תעלות" הקשר עם הלקוח, ולא בתכנים האינפורמטיביים המוזרמים בתעלות אלה" {ראה גם בש"א (מחוזי יר') 8858/09 קארשי אינטרנשיונל בע"מ נ' מרכז המתנות 2006 בע"מ, תק-מח 2009(4), 8123, 8135 (2009)}.

 

בספרו אודות חוק עוולות מסחריות מתייחס מיגל דויטש לעוולת ההתערבות הלא הוגנת ומדגיש כי הכוונה היא לחסימה פיזית או טכנית בלבד. לדבריו, "עוולה זו אוסרת על מעשים היוצרים חסימה של הגישה לעסקו של האחר. יש להתחרות על לבם של הלקוחות, אך לא על דרכי הגישה הפיסית שלהם לעסק. על אלו להיוותר חופשיות. העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית ולא במקרים שבהם ההכבדה היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי לגיטימי, הגורמת לכך שנוצרת "הכבדה" על גישת הלקוחות למתחרה, בהיות הלה מצוי בנחיתות מבחינת כוח המשיכה ללקוחות. האמצעי המכביד או החוסם צריך שיהיה אמצעי ישיר המיועד לכך, על-מנת להוות אמצעי בלתי-הוגן כדרישת ההוראה..."

 

מיגל דויטש חוזר ומדגיש כי יש לפרש עוולה זו באופן מצומצם, בכדי שלא תהפך לעוולה כללית של תחרות בלתי-הוגנת. לדבריו, "פרשנות מרחיבה מדי לעוולה זו, הכוללת בחובה מגוון רחב של טכניקות תחרותיות בלתי-לגיטימיות... עלולה להעצים את מימדי האיסור שבסעיף 3 לחוק, לכדי עוולה כללית של איסור תחרות בלתי-הוגנת. אף שכותב שורות אלה הציע, כאמור, את קביעתו של איסור כללי כזה, אין לראות בסעיף 3 לחוק עוגן לכך" {דבריו של מיגל דויטש כאמור לעיל צוטטו ב- ת"א (שלום הר') 3667-04 גזגל (שרון) 1992 בע"מ נ' פזגז 1993 בע"מ, תק-של 2008(1), 32841, 32850 (2008)}.

 

ב- ת"א (מחוזי חי') 43006-08-10 {Spin Master Ltd נ' חי עמרה בע"מ, תק-מח 2011(3), 14677, 14690 (2011)} קבע בית-המשפט:

 

"את טענת התובעת כי זכאית לפיצוי בשל "תחרות בלתי-הוגנת", טענה המבוססת על סעיף 3 בחוק עוולות מסחריות, לפיו: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר", יש לדחות, משום שעוולה זו אוסרת על מעשים המונעים או מכבידים באופן בלתי-הוגן גישה לעסק או לשירות, כאשר הכוונה הינה לחסימה והכבדה פיזית או טכנית (ת"א (ת"א) 1948/04 אלה גונן ואח' נ' פשוט ייבוא ושיווק בע"מ ואח', תק-מח 2009(2), 9891 (2009)). טענת התובעת, לפיה מכירת משחקיה, על-ידי הנתבעת, במחירים נמוכים, מהווה הכבדה על גישתם של הלקוחות למוצריה של התובעת, תמוהה בעייני, וככל שהתכוונה התובעת לטעון כי בעצם ייבואם של משחקים מזוייפים ומכירתם במחיר נמוך, יש משום תחרות בלתי-הוגנת, הרי שטענה כזו, לא הוכרה במשפטנו. בתי-המשפט בארץ חזרו והדגישו כי "אין החוק מכיר בעוולה כללית של תחרות בלתי-הוגנת או של פגיעה בהליכות המסחר ההוגן" (וראה, למשל, ע"א 18/86 מפעלי זכוכית נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3), 224, 417 (1991); רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה, פ"ד נב(4), 289, 450 (1998)) ודי בכך כדי לדחות טענה זו."

 

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 1948/04 {אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ, תק-מח 2009(2), 9891, 9900 (2009)} דחה בית-המשפט הטענה בדבר התערבות בלתי-הוגנת וקבע כי במקרה דנן לא הוכחו היסודות הקבועים בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות.

 

כך, לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי הנתבעים חסמו באופן פיסי או טכני גישה כלשהי לחנויות בהן נמכרו מוצרי התובעות. אף הטענה בדבר פערי המחירים אין בה כדי להוכיח קיום יסודות סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות.

 

ב- ה"פ (מחוזי ת"א) 1503/04 {צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ נ' חגי יוסי, תק-מח 2008(2), 7502, 7517 (2008)} קבע בית-המשפט כי באשר לטענות המבקשת להתערבות לא הוגנת, על-פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, מקובלת עלו טענת המשיב, כי טענה זו נטענה על-ידי המבקשת באופן כוללני ולא מבוססת דיה ולמעשה נזנחה על ידה בסיכומים.

 

ב- ת"א (מחוזי יר') 8323/06 {המכינה הבינתחומית לעיצוב ואדריכלות בע"מ נ' שורשים מכינות לעיצוב ואדריכלות בע"מ, תק-מח 2007(4), 7810, 7816 (2007)} קבע בית-המשפט כי ייעודה של עוולת גניבת עין הינו להגן על מוניטין שרכש אדם בעסקו. שני תנאים מצטברים נדרשים להיווצרות העוולה: האחד, הוכחת מוניטין. השני, הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע.

 

במקרה דנן לא הונחה שום ראיה, כי התובעת רכשה מוניטין בשמות הדומיין שלה ובשמה, באופן אשר ציבור הלקוחות מקשר בין השירותים שמציעה התובעת לתובעת דווקא. יתרה-מזאת, לא הוכח כי התובעת רכשה מוניטין בתיבה "מכינה", או שהתיבה "מכינה" קיבלה משמעות משנית, בהיותה שם גנרי, אשר ככזה כמעט ואינו זוכה להגנה. ומכאן שדינה של הטענה בדבר גניבת עין להידחות.

 

עוולת תיאור כוזב אינה דורשת קיומו של נזק עקב מצג השווא {או הוכחת מוניטין}. במקרה דנן, מדרך התנהלות הנתבעים בבקשות לפי פקודת בזיון בית-המשפט ואי-הגשת תצהיר מטעמם לתמיכה בגרסתם, ניתן להסיק כי הנתבעים חפצו לפרסם את הנתבעת 1 באופן שיטעה את הלקוחות הפוטנציאליים לחשוב שהיא המכינה הבינתחומית, כאשר הם ידעו, או היה עליהם לדעת, כי המידע אינו נכון ומכאן שדין הטענה בדבר תיאור כוזב להתקבל.

 

עוולת התערבות לא הוגנת אוסרת על מעשים המונעים או המכבידים באופן בלתי-הוגן על הגישה לעסקו, לנכסיו או לשירות של עוסק אחר. 

 

ב- ת"א (ת"א) 1627/01 {מ.ש. מגנטיקס בע"מ נ' דיסקופי (ישראל) בע"מ, פורסם באתר נבו (03.06.01)}, קבע השופט י' זפט, כי יש להכיר בשם דומיין {שם מתחם} "כגישה" אל עסק של עוסק. שם, נקבע כי מקום שעוסק שולל מעוסק אחר אפשרות שימוש בשם מתחם המזוהה עם סימנו באופן לא הוגן, יש בכך הכבדה על גישת לקוחות וספקים לעסקו של העוסק האחר {השופט זפט חזר על-כך גם בפסק-דינו ב- ת"א (ת"א) 1753/07 וובס פלנט בע"מ נ' חזי חזן, פורסם באתר נבו (06.11.07)}.

 

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 1753/07 {וובס פלנט בע"מ נ' חזי חזן, תק-מח 2007(4), 8304, 8310 (2007)} קבע בית-המשפט כי התובעת רכשה מוניטין בקרב הציבור הרלבנטי של העוסקים בישראל בטכנולוגיה לבניית אתרים. כן יש לקבוע כי הנתבעת מתחרה בתובעת וכי ברכישת שם המתחם הישראלי פעלו הנתבעים בחוסר תום-לב.

 

הנתבעים לא הראו שלמונח "websplanet" יש משמעות מילונית או כי המונח מצוי בשימוש גולשי האינטרנט באופן משמעותי מלבד השימוש שנעשה בו בקשר עם האתרים שנבנו על-ידי התובעת. כמו-כן, אין במונח "websplanet" כדי לתאר את המוצר או השירות שמספקת התובעת. שילובן של המילים המרכיבות את המונח "websplanet" שולל את האופי הגנרי הטבוע בכל אחת מהן והופך את הסימן בכללותו לשם מרמז הכשיר להגנה.

 

בשימוש שעשו הנתבעים בשם המתחם הישראלי עיוולו הם בגניבת עין כלפי התובעת. התובעת עמדה בנטל להראות שהמערכת שהיא משווקת תחת הסימן "websplanet" רכשה את המוניטין המצדיק את פרישת ההגנה הקבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, ושקיים חשש להטעיית ציבור הלקוחות.

 

בנוסף, ברכישת שם המתחם הישראלי עיוולו הנתבעים בעוולה של התערבות לא הוגנת על-פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות. פעמים רבות הקשר בין עוסק ללקוחותיו, לעובדיו ולספקיו מתבצע באמצעות אתר אינטרנט. בהתאם, וכדי להגשים את תכליתו של האיסור הקבוע בסעיף 3, יש להכיר בשם מתחם כ"גישה" אל העסק של עוסק. לפיכך, מקום שעוסק שולל מעוסק אחר אפשרות שימוש בשם מתחם המזוהה עם סימנו באופן לא הוגן, יש בכך הכבדה על גישת לקוחות וספקים לעסקו של העוסק האחר.

 

ב- ת"א (שלום נצ') 4392/03 {ש. אנגל מהנדסים בע"מ נ' מרג'ה יוסף, תק-של 2007(3), 23228, 23246 (2007)} דחה בית-המשפט הטענה בדבר התערבות לא הוגנת בקובעו כי הנתבעים לא חסמו כל גישה לעסקה של התובעת, ולא היה בהתנהגותם בכדי למנוע מהצדדים השלישיים גישה לעסקה של התובעת, בין לצורך הסדרת עניין התשלומים ביניהם, ובין לצרכים אחרים {ראה גם ת"א (שלום ת"א) 69388/04 מוסך אדמירל בע"מ נ' קרסו מפיצי מכוניות בע"מ, תק-של 2007(2), 28638, 28643 (2007) שם דחה בית-המשפט הטענה בדבר התערבות לא הוגנת}.

 

ב- ה"פ (מחוזי ת"א) 1429/05 {שירותי חשמל ואלקטרוניקה אויס בע"מ נ' צחי בדש, תק-מח 2006(1), 2274, 2279 (2006)} קבע בית-המשפט כי על-מנת לזכות בתובענה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט על המבקשות להראות שהמשיב התעשר על חשבונן והתעשרות זו היתה שלא כדין כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

 

יש מקום ליתן הגנה לציפייה שיש לעוסק לקשר עם לקוחותיו, ובנסיבות בהן נמנע קשר כזה בדרך של התנהגות חסרת תום-לב המצמיחה התעשרות, יש לראות בהתעשרות שכזו התעשרות שלא כדין.

 

על-מנת לזכות בתובענה בעילה של גניבת עין, על המבקשות להראות שהשירות שנותנת המבקשת רכש מוניטין וכי קיים חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שהשירות שנותן המשיב הוא שירות של המבקשת או קשור אליה.

 

4. המעוול והנפגע - סעיף 4 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 4 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"4. המעוול והנפגע

החובות בפרק זה יחולו על עוסק, אשר עשה את המעשה האסור על-פי פרק זה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו, כלפי עוסק אחר אשר נפגע או ניזוק מהפרת החובה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו."

 

סעיף 4 לחוק עוולות מסחריות קובע כי החובות בפרק א' לחוק עוולות מסחריות יחולו על עוסק כלפי עוסק אחר שנפגע או ניזוק מהפרת החובה {בש"א (מחוזי חי') 15639/00, ת"א (חי') 1485/00 ט.ר.י. מסעדות בע"מ נ' סברס - רשת מסעדות בקיבוצים בע"מ, תק-מח 2000(3), 124, 131 (2000)}.

 

כך למשל, על-פי סעיף 4 לחוק עוולות מסחריות, עוולה של גניבת עין או תיאור כוזב מתקיימת רק כאשר העוסק התובע נפגע או ניזוק מגניבת העין או מן התיאור הכוזב, במהלך עסקו או בקשר לעסקו.

 

ב- ת"א (שלום ת"א) 59647/06 {ד"ר פרי ארנון נ' ל.ה.ב. (1992) לימודי הכשרה בניהול בע"מ, תק-של 2008(4), 24771, 24785 (2008)} קבע בית-המשפט כי לא הוכח ואף לא נטען כי הפרסום הזמני גרם נזק לעיסוקו של התובע כמרצה.

  

5. סוד מסחרי - סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"5. הגדרות

בפרק זה:

"בעלים" - לרבות מי שסוד מסחרי נמצא בשליטתו כדין;

"סוד מסחרי", "סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;

"שימוש" - לרבות על-ידי העברה לאחר."

 

ככלל, חופש העיסוק כולל בחובו את החופש של העובד להתקשר עם מי שליבו חפץ, לרבות מעביד חדש שעימו הוא קשר קשר להעביר סודות מקצועיים. יחד-עם-זאת, המשפט אינו מגן על מלוא היקפו של חופש העיסוק. היקף החירות הוא עניין אחד, ההגנה הניתנת לה היא עניין אחר {דברי בית-המשפט ב- ע"ע (ארצי) 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד בע"מ, תק-אר 99(2), 115 (1999)}.

 

כנגד חופש העיסוק עומדים ערכים אחרים, אשר גם עליהם מבקש המשפט להגן.

 

ההגנה הניתנת על חופש העיסוק היא תוצאת האיזון הנובע מהעימות שבין חופש העיסוק מזה לבין חירויות אחרות של הפרט {כגון חופש הקניין, חופש ההתקשרות} מזה, ומהעימות שבין חופש העיסוק לבין האינטרס הציבורי {כגון אינטרס הציבור בשמירת סודות מקצועיים}.

 

חופש העיסוק ככל חופש אחר הוא "יחסי" ולא "מוחלט". על-כן, כנגד חופש העיסוק של העובד ושל המעביד החדש עומדים אינטרסים ראויים להגנה של המעביד המקורי, ובהם קניינו {כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו} ואולי אף פרטיותו {כאמור בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו}. בנוסף, יש להתחשב בחופש ההתקשרות של המעביד המקורי ובאינטרס הציבורי {בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית-הדין הארצי ואח', פ"ד מז(4), 702 (1993)}.

 

במסגרת האיזון השיפוטי, על בתי-הדין ליישם את מבחן הסבירות והמידתיות, היינו - עליהם לבחון האם ההגבלה על חופש העיסוק עומדת במבחן הסבירות בנסיבות המקרה.

 

בהקשר זה, יש ליתן את הדעת לסבירות תקופת ההגבלה, לרבות הצורך לשמור על הסודות המסחריים השייכים למעסיק הקודם, להיקפה ולתחומה הגיאוגרפי. כמו-כן יש לבחון את מידת הפגיעה בעובד וכן את מידת הפגיעה במעסיק הקודם.

 

ביחס לשיקולים המנחים ביישום מבחן הסבירות נפסק כי "בשקילת אורך זמן ההגבלה יש להביא בחשבון גורמים מספר: החופש אשר לאדם לעסוק במקצועו, החובה המוטלת עליו לשמור סודות עסקיים של מעבידו לשעבר, מהות הסוד העסקי ומתי סביר שיחדל להיות כזה, התנהגות הצדדים, ותום-הלב בהתנהגותם של העובד ושל (המעביד החדש) והאינטרס הציבורי בקיומה של תחרות חופשית, המביאה למחירים נמוכים יותר של המוצר ולשירות הטוב יותר לצרכן" {ראה דב"ע נג/3-17 טוני טועמה טכנו גומי ליסיצקי בע"מ ואח', פד"ע כ"ה 227; בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית-הדין הארצי ואח', פ"ד מז(4), 702 (1993)}.

 

יש לציין, כי מבחן הסבירות הינו מבחן רחב, הכולל הגנה על אינטרסים רבים ושונים של המעסיק. ואולם, האינטרס המוגן, בדרך-כלל, הוא הסודות המסחריים השייכים לו.

 

יש לקבוע כללים פרטניים באשר לתביעות מעסיק קודם של עובד כנגדו וכנגד מעסיקו החדש של העובד, שעניינן הגבלת העסקת העובד אצל המעסיק החדש במטרה למנוע מסירת סודות מסחריים.

 

הגבלת עיסוקו של אדם נוגדת את טובת הציבור וכן את המדיניות הדוגלת במשק תחרותי וחופשי. לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אישי אין ליתן, לכשעצמה, משקל רב. יש לייחס לתניה נפקות רק אם היא סבירה ומגנה בפועל על האינטרסים של שני הצדדים, לרבות המעסיק הקודם ובעיקר על סודותיו המסחריים.

 

בהיעדר קיומן של נסיבות ובעיקר בהיעדר "סודות מסחריים", גובר עיקרון חופש העיסוק על עיקרון חופש ההתקשרות. הטעמים למדיניות זו, הם כדלקמן:

 

הטעם הראשון, חוק יסוד: חופש העיסוק מעניק לעובד זכות לעבוד בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. חופש העיסוק הוא, איפוא, עיקרון חוקתי. יש חשיבות להון האנושי של העובד. כישוריו של העובד הם קניינו ומוגנים על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

הטעם השני, את משפט העבודה מנחה עיקרון יסוד, המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק לפיו, אין ליתן תוקף לתניות מסויימות בחוזה עבודה אישי, שיש להניח שעובד סביר לא היה מסכים להם מרצונו החופשי. הדבר דומה להחתמת עובד עם קבלתו לעבודה על כתב ויתור, בו הוא מוותר על זכויות המוקנות לו מכוח חוקי העבודה.

 

יודגש, כי ככלל, עובד חותם על תניית הגבלת עיסוק מחוסר ברירה. העובד רוצה להתקבל למקום העבודה ואולם סביר להניח כי אם יסרב לחתום לא יועסק.

הידע והניסיון שצובר עובד במהלך עבודתו אצל מעסיקו הקודם, לרבות שימוש בתוכנות, שיטות עבודה, נוסחאות, ציוד וכדומה, הופכים לימים, לחלק מכישוריו. כישוריו של אדם הינם קניינו וככלל אין להגביל אותו מלעשות בהם שימוש כרצונו. עובד סביר לא יוותר על זכותו להשתמש בכישוריו ובניסיון אותם רכש במהלך עבודתו, אצל מעסיק פלוני.

 

הטעם השלישי, מקום עבודתו של אדם, בו הוא מבלה לכל הפחות, שליש מיומו, אינו אמצעי השתכרות בלבד, כי אם מקום ממנו הוא מבקש להפיק סיפוק והגשמה עצמית. הגבלה על ניידות העובד תפגע בזכותו להגשים את עצמו.

 

ככלל, עובד עובר ממקום עבודה אחד למשנהו במטרה להתקדם ולשפר את תנאי עבודתו. האדם חופשי לעבוד במקום בו יחליט ואם לדעתו המעבר למקום עבודה חדש מיטיב עימו, זכותו לעשות כן.

 

הטעם הרביעי, המשק המודרני מבוסס על קיומה של תחרות חופשית בשוק פתוח וכלכלה חופשית, בין היתר, באשר להון, ובפרט להון אנושי.

 

מכאן, כי הגבלה על זכותו של עובד לעבור ממקום עבודה אחד למשנהו פוגעת גם בתחרות החופשית. תחרות חופשית מקדמת את המשק ומביאה, בין היתר, להורדת מחירים לצרכן. משק תחרותי מעודד הקמת חברות חדשות, ובכללן חברות המוקמות על-ידי עובדים המתחרים עם מעסיקיהם הקודמים. העובדים מציעים את כישוריהם למעבידים שונים ומתחרים ביניהם על מקומות העבודה. המעבידים מצידם, מציעים תנאי עבודה משופרים במטרה למשוך כוח עבודה מיומן.

 

הטעם החמישי, החברה מעוניינת במעבר מהיר וחופשי של מידע במשק. לדבר זה חשיבות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.

 

נשאלת השאלה, באילו נסיבות יש להגביל את חופש העיסוק של עובד? באילו מקרים ניתן לאכוף את תניית הגבלת העיסוק בחוזה עבודה?

 

כאמור לעיל, חופש עיסוק ותחרות חופשית אינם עקרונות מוחלטים. כנגדם עומדים אינטרסים של כלל החברה ושל המעסיק הקודם הראויים אף הם להגנה. על החברה להגן על קניינו הרוחני של המעסיק, בפרט מפני עובד שיעשה בו שימוש שלא כדין. כמובן, שעיקר ההגנה נעשה באמצעות רישום פטנטים או זכויות יוצרים.

 

אולם, מערכת המשפט מגנה על קניינו של המעסיק גם בעת דיון בתובענות, שמטרתן להגביל עובד שעבד אצל מעסיק מלמסור סודות מסחריים השייכים לו. בטרם יגביל בית-הדין את עיסוקו של העובד, עליו לבחון את הנסיבות שלהלן:

 

הראשונה, סוד מסחרי - יש להגביל את חופש העיסוק של עובד כדי למנוע ממנו מלהשתמש, שלא כדין, ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם. "סודות מסחריים" מוגנים מכוח החוקים העוסקים בקניין רוחני ואף מכוח חוק עוולות מסחריות.

 

השניה, הכשרה מיוחדת - במקרה בו המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת העובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסויימת, ניתן להצדיק את הגבלת העיסוק של העובד למשך תקופה מסויימת וזאת, כתמורה עבור ההשקעה של המעסיק בהכשרתו.

ברי, שאם העובד רכש את ההכשרה במהלך עבודתו הרגילה או על חשבונו ובזמנו הפנוי, אין המעסיק הקודם רשאי להגבילו בשימוש שיעשה בה.

 

השלישית, תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק - יש לבחון האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות מצידו שלא להתחרות בעתיד במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי עובד-מעסיק.

 

הרביעית, חובת תום-הלב וחובת האמון - יש ליתן משקל לתום-ליבם של העובד ו/או המעסיק החדש. בין עובד לבין מעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום-לב. דוגמה להפרת חובת האמון היא התקשרות עובד בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק את תהליך הייצור של מעסיקו {ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ' יעקב סרנגה ואח', פ"ד מט(5), 796 (1996)}.

 

בהקשר זה יודגש כי חובות האמון המוטלות על בעלי תפקידים בכירים רחבות יותר בהשוואה לעובדים זוטרים יותר. מחובת האמון המוטלת על עובד נגזרות חובות רבות, שרובן מתייחסות לפרק הזמן בו מתקיימים יחסי עובד-מעסיק.

 

יחד-עם-זאת, חובת האמון מתקיימת גם בתום יחסי העבודה, ובדרך-כלל קשורה לנושא התחרות של העובד עם מעסיקו הקודם {ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא(3), 421 (1997)}.

 

באשר לשלושת הנסיבות האחרונות, כאשר הן אינן מוגנות בחוק כלשהו, בית-הדין יגביל את חופש העיסוק של עובד, רק אם קיימת תניית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה שנחתם בין העובד לבין מעסיקו הקודם. יש לציין, כי החובה לנהוג בתום-לב וחובות האמון חלות על העובד אף ללא תניה חוזית מפורשת.

 

ארבעת הנסיבות הנ"ל אינן מהוות רשימה סגורה ועל בית-הדין לשקול כל מקרה לגופו, על-פי מכלול נסיבותיו כאשר הכלל המנחה הוא, שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא-אם-כן מתקיימת אחת מהנסיבות כמפורט לעיל.

 

יוער כי אין בקיומה של אחת הנסיבות הנ"ל כדי לחייב את בית-הדין ליתן תוקף לתניות הגבלת עיסוק וההכרעה תעשה על-פי מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לעניין ועל-פי מכלול הנסיבות הפרטניות של המקרה.

 

אשר להגנה על סודות מסחריים וקניין רוחני יצויין כי החובה המוטלת על עובד לשמור על סודותיו המסחריים של מעסיקו נובעת מהוראות החוק, מיחסי הנאמנות השוררים בין השניים ומתניית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה האישי.

 

סודות מסחריים שייכים למעביד ואין העובד רשאי להעבירם למעביד אחר.

 

משנקבע כי מידע מסויים הוא בגדר סוד מסחרי, זוכה בעליו, מכוח הדין, להגנה, באמצעים שונים ומגוונים.

 

בד-בבד עם ההכרה בזכות להגנה על סודות מסחריים נוצרו מחסומים ובלמים ונקבעו שיקולים רלוונטיים בשם תחימת גבולות ההגנה המוענקת, כגון: משך תקופתו של איסור השימוש בסוד המסחרי עד למועד שבו האינפורמציה היתה ממילא מגיעה לציבור או הגבלת זמן אחרת כלשהי; מידת התרומה של האינפורמציה להשגת המוצר המתחרה; השקעת הזמן והמאמץ של המתחרה עצמו בייצור המוצר המתחרה; הצורך לאפשר לעובד לעשות שימוש בידע המקצועי שרכש אצל מעבידו; הצורך לאפשר ניידות של העובד ממקום עבודה אחד לאחר וכיוצא באלה.

 

כאמור, הסודיות היא יחסית ואינה נתפסת כמוחלטת והיא משתנה בהתאם לנסיבות וכך גם ההגנה עליה. את הסעד יש להתאים לסוג הסוד ולטיבו, לסוג ההפרה, לטיב הפגיעה ולהיקפם. ככל שהפגיעה קטנה יותר והסוד מצומצם יותר ונגיש יותר לציבור, כך יצומצם גם הסעד. אם קיבל על עצמו אדם התחייבות שעניינה שמירה על סוד מסחרי של אחר וההתחייבות רחבה מדי, אין מניעה לצמצמה ולהתאימה ליחסיות הסוד שבאינפורמציה {ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ' סרנגה ואח', פ"ד מט(5), 796 (1996)}.

 

זאת ועוד. חוק עוולות מסחריות נוגע, לכאורה, לדיני הנזיקין, משום עיסוקו בעוולות. על-כן, מתעוררת השאלה בדבר תחולתו על מקרים של הגבלת העיסוק במישור החוזי והחוקתי. יש ליתן משקל לאמור בחוק, תוך איזון מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לחופש העיסוק והגבלת העיסוק.

 

בית-הדין לא ייתן צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא-אם-כן עבודתו של העובד אצל המעסיק החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם.

 

מכאן, על המעסיק הקודם להוכיח, כי השימוש שיעשה ב"סוד המסחרי" שלו יפגע בעסק שבבעלותו.

 

לאור הנ"ל, מהו "סוד מסחרי"? כיצד יש להגדיר את המונח "סוד מסחרי"? והאם הוא כולל ידע וניסיון שרכש עובד במהלך עבודתו אצל מעסיקו הקודם?

 

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, מגדיר מהו "סוד מסחרי". עסקינן ב"סוד מסחרי", כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך-כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק.

 

ובמילים אחרות, הסוד המקצועי, הוא אותו מידע האופייני לעסק הספציפי, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, והשימוש בו, על-ידי עובדו לשעבר של העסק, עשוי להסב נזק {ראה גם ע"א 1371/90 דמתי נ' מנור, פ"ד מד(4), 848 (1990)}.

 

ניתן לגלות מידע רב אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים כיום דוגמת האינטרנט. כמו-כן, קיים מידע המופץ לכלל העובדים בחברה. כל אלה אינם בגדר "סוד מסחרי". מכאן, כי מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי".

 

יצויין כי הגדרתו של "הסוד המסחרי" שונה מענף לענף, וזאת בהתחשב בהקשר התעשייתי.

 

זאת ועוד. בבואנו לפרש את המונח "סוד מסחרי", יש ליתן את הדעת לטובת הציבור, לזכותו לחופש המידע ולשאלה האם ישנה משמעות לכך, שה"סוד" ייוודע לכלל. לעיתים גובר שיקול זה על ההגנה שיש ליתן ל"סוד המסחרי" של המעסיק.

 

"סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. כלומר, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", אלא יש להצביע לדוגמה, על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסויימת, רשימת לקוחות מסויימת, תהליך מסויים וכיוצא בזה.

 

על המעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח טענתו על-ידי תיאור מפורט של הסוד ואין די בטענה כללית בדבר קיומו {ראה גם עב' (אזורי נצ') 2780/03 גלעד צור נ' גמל שריד בע"מ, תק-עב 2007(2), 3093, 3103 (2007); ע"ע 15/99 דיירקס מערכות רפואיות בע"מ נ' אבנר ספקטור, פורסם באתר נבו (21.04.05)}.

 

במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה-מזאת, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן.

 

אין לכחד שקיימת בעיה בהגנה על "סוד מסחרי" במהלך ניהול ההליך המשפטי. יחד-עם-זאת, יש בידי בית-הדין כלים למנוע את פרסומו והפצתו, כגון: הטלת חסיון על המידע וניהול ההליך בדלתיים סגורות.

 

יודגש, כי במקרה של בקשה למתן סעד זמני, נטל ההוכחה הדרוש הוא ברמה של "לכאורה". ואולם, מאחר שהדיון העיקרי עלול להימשך מספר חודשים יוצא איפוא, כי ההחלטה לגבי הסעד הזמני תכריע במרבית המקרים את גורלו של העובד ושל המעסיקים. מכאן, כי למרות שמדובר בראיות המוגשות על דרך של תצהירים ומסמכים, יש להקפיד על הוכחה מפורטת ומפורשת.

 

הכלל הבסיסי הוא, כי הידע והניסיון שרכש עובד בעבודתו הופכים לחלק מכישוריו והוא רשאי לעשות בהם שימוש כרצונו.

 

כאשר עובד עובר לעבוד במקום עבודה חדש הוא אינו חייב "למחוק" מזכרונו את כל הידע והניסיון שצבר בעבודתו הקודמת. כל זאת, כל עוד העובד לא עושה שימוש ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם.

 

יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע"א 1142/92 {ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא(3), 421 (1977)} לפיהם "בדרך-כלל, כאשר הסתיימו יחסי העבודה, רשאי עובד לעשות שימוש בכישורים ובידע האישי שרכש בקשר עם עבודתו כדי להפיק תועלת אישית ולהתחרות במעבידו, ובלבד שלא יעשה שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד העולה כדי הפרת חובת אמון או הפרת החובה לנהוג בתום-לב".

 

מכל האמור לעיל עולה, כי ככלל ידע, ניסיון והכישורים של אדם, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי".

 

רשימת לקוחות יכולה להוות "סוד מסחרי", המצדיק מתן צו המונע העסקת עובד אצל מתחרה. כאשר העובד לא עסק בשיווק המוצר למשל, לא תהא הצדקה למתן הצו.

 

נשאלת השאלה, אימתי יקבע כי עובד יעשה שימוש ב"סוד המסחרי" המצוי בידו במסגרת מקום עבודתו החדש?

 

עובד שמצוי בידו "סוד מסחרי" אינו מנוע בכל מקרה מלעבוד אצל מעסיק מתחרה. בבוא בית-הדין להגביל את עיסוקו של עובד, יש ליתן ל"סוד המסחרי" שבידו משקל משמעותי, רק אם קיימת הסתברות סבירה, כי העובד יעשה בו שימוש והדבר יפגע באופן ממשי במעסיקו הקודם. שאלה זו היא בעלת חשיבות, משום שבמקרים רבים עובד מיומן יחפש עבודה בענף בו עבד, כלומר, אצל מעסיק המתחרה במעסיקו הקודם.

 

כמובן, שיש להכריע בכל מקרה על-פי מכלול נסיבותיו. אין לקבוע חזקה לפיה, עובדים אינם ממלאים אחר הקבוע בחוק או שאינם מקיימים את חובת הנאמנות למעסיקם הקודם בדבר "סודות מסחריים".

 

על-מנת להגביל את עיסוקו של עובד, על המעסיק הקודם להוכיח, כי קיימות ראיות או נסיבות המצביעות על אפשרות סבירה, כי העובד ישתמש ב"סודות המסחריים" שבידו במסגרת עבודתו אצל המעסיק החדש ובכך יפר את חובת הנאמנות.

 

יש לבחון מהן כוונות העובד ומהן כוונות מעסיקו החדש; האם העובד נכנס בשערי ה"מפעל" לאחר שעות העבודה והוציא משם, מבלי ליטול רשות, "סוד מסחרי", לרבות רשימת לקוחות על גבי דיסק מחשב; האם המעסיק החדש גייס את העובד בעת שעבד אצל המעסיק הקודם כדי לפתוח עסק מתחרה; האם המעסיק החדש שיבץ את העובד דווקא במחלקה ב"מפעלו" הזקוקה למידע בדבר "סוד מסחרי" המצוי בידיעת העובד ולא באחת מהמחלקות האחרות המצויות ב"מפעל", בהן היה העובד יכול להשתלב.

 

נבהיר כי רשימת ספקים או לקוחות תוכר כסודית רק כאשר היא מחזיקה "ערך מוסף" מלבד קיבוץ שמות הלקוחות או הספקים בענף, בנסיבות בהן הוכח כי נדרש מאמץ מיוחד בגיבושה, ויש יתרון בקבלתה מן המוכן {ע"ע (ארצי) 62/08 לבל דוד המערער והמשיב שכנגד נ' חברת הדקה ה-90 בע"מ המשיבה והמערערת שכנגד, תק-אר 2009(4), 614 (2009); ס"ע (אזורי ת"א) 20616-10-11 אס.טי. פתרונות הדפסה בע"מ נ' חיים חי לוי, תק-עב 2011(4), 5825, 5828 (2011); ע"א 6601/96 איי. אי. אס. נ' סער, פ"ד נד(3), 850 (2000); ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1), 625, 634 (2000)}.

 

אין לקבוע באופן גורף שרשימת לקוחות הינה סוד מסחרי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך איזון האינטרסים של העובד, המעביד והציבור. על-מנת שרשימת לקוחות תהווה סוד מסחרי, צריך להיות בה מידע המעניק יתרון מסחרי לבעליו, מידע סודי ולא נגיש לציבור, כמו גם מידע שיצירתו כרוכה בהשקעת מאמץ, זמן וממון. רשימת לקוחות יכול ותהיה בגדר סוד מסחרי כאשר מדובר בלקוחות ממשיים או בלקוחות קבועים, ולא בלקוחות שאת שמותיהם ניתן לדלות, למשל, מספר הטלפונים, כאשר מדובר במקרים בהם דרוש מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה וכאשר יוכח כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן {דברי בית-הדין ב- ע"ע (ארצי) 80-08 דאטה פול נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ, פורסם באתר נבו (07.10.10)}.

 

ב- ע"ע (ארצי) 62/08 {לבל דוד המערער והמשיב שכנגד נ' חברת הדקה ה- 90 בע"מ המשיבה והמערערת שכנגד, תק-אר 2009(4), 614 (2009)} נקבע כי רשימת ספקים של מוצרי תיירות, אשר כל מי שמצוי בענף יכול היה להגיע אליה בנקל, אינה מהווה סוד מסחרי. כך נקבע גם ביחס לרשימת ילדי גן, הידועה להורי הילדים {ע"ע (ארצי) 222/99 לוי נ' קפלאווי, תק-אר 99(2), 25071 (1999)} ולרשימת לקוחות שפורסמה באתר אינטרנט ובדפי זהב {ע"ע (ארצי) 1045/00 אריה נצר נ' אס. ג'י. די. הנדסה בע"מ, תק-אר 2000(3), 453 (2000)}.

 

בנסיבות כאלה, על-מנת שהרשימה תהווה סוד מסחרי הראוי להגנה, עליה לכלול מידע נוסף על אודות הלקוחות. כך למשל, חשיבותה של רשימת לקוחות נגזרת מזהות הלקוח, ומנתונים נוספים, לרבות תנאיהן המסחריים של העסקאות עימו; הטיפול המיוחד המוענק לו; תיעוד המוצרים שהוא נוהג לרכוש {תב"ע (ת"א) 12-1138 צור גיסלר בע"מ נ' כהן, פד"ע כג 115 (1991); ת"א (מחוזי ת"א) 2419-07 א.ח.א תעשיות מתכת בע"מ נ' שי-בר מתכות בע"מ, תק-מח 2011(1), 7766, 7778 (2011)}.

 

ב- ס"ע (אזורי ב"ש) 14692-02-10 {קרן שביט דמרי נ' גבי ג'ין, תק-עב 2011(3), 4708, 4716 (2011)} לא הוכח קיומו של סוד מסחרי מוגן. לא הוכח כי "רשימת הלקוחות" ו/או הספקים אשר התובעת טוענת ל"סודיותם" היא רשימה אשר נדרש מאמץ מיוחד להשיגה, או שקיים ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן", בייחוד כאשר מדובר ברשימת לקוחות שאיננה בלעדית לתובעת.

 

ככלל, יש לקבוע, כי היקף הגילוי שבו יחוייב בעל הסוד המסחרי, כמו גם אופיים של הסדרי הגילוי, ייקבע בזיקה ישירה לתשתית הראייתית הלכאורית שהציג התובע להוכחת טענותיו בתביעה שהגיש.

 

ככל שלתשתית זו תהיה עוצמה רבה יותר, כך יטה בית-המשפט להתחשב באינטרסים של מבקש הגילוי, ולהעדיפם על פני האינטרסים של בעל הסוד המסחרי.

 

שיקול נוסף שיהיה בו כדי להשליך על היקף הגילוי נוגע לקיומן של ראיות חלופיות בידי התובע להוכחת טענותיו {רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5), 764 (1993)}.

 

לבסוף, על בית-המשפט לעצב את הסדר הגילוי בהתחשב גם בשיקולים נורמטיביים, שבמרכזם ההשפעה האפשרית שתהיה להיקף הגילוי שייקבע, על היערכות בעלי דין מראש, עוד בטרם נתגלע הסכסוך ביניהם, לצבירת ראיות, העשויות להקל בדיעבד על בירור הסכסוך.

 

על הכלל המשפטי להיות מעוצב איפוא כך שיגרום לצדדים לפעול מלכתחילה לצמצום הפער הראייתי שעימו נדרש להתמודד בדיעבד בית-המשפט לצורך יישוב הסכסוך {בש"א (מחוזי ת"א) 10872/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' ק.א.ל קווי אויר למטען בע"מ, תק-מח 2008(3), 8226, 8227 (2008); רע"א 4708/03 חן נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, תק-על 2002(4), 1116 (2002); בש"א (נצ') 3189/05 ספיר תעשיות פלסטיק בע"מ נ' מפל קיבוץ מבוא חמה מוצרים פלסטיים ואח', תק-מח 2005(4), 6342 (2005)}.

 

על-מנת שרשימת הלקוחות תבוא בגדר ההגדרה של "סוד מסחרי", בחוק עוולות מסחריות, נדרש מהטוען לקיומו של סוד מסחרי להראות כי התקיימו מספר תנאים כדלקמן {ראה גם תע"א (אזורי יר') 1570-08 גולדן ריד דיל בע"מ נ' אורן פרץ, תק-עב 2011(2), 4326, 4327 (2011); ע"ע (ארצי) 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ נ' פודליין בע"מ ואח', תק-אר 2002(3), 2237 (2002); עב' (אזורי ת"א) 2198/06 א.א. שידורית טלפייג' (1989) בע"מ נ' מאיר דוד, תק-עב 2009(4), 2533, 2547 (2009); ע"ע (ארצי) 457-09 הדיה בע"מ נ' מנחם אדטו, תק-אר 2011(4), 187, 192 (2011); בש"א (אזורי חי') 5445/07 ש.ש. מימד בע"מ נ' אילן חנן, תק-עב 2007(4), 3644, 3646 (2007); עב' (אזורי חי') 4055/03 שושנה חנו נ' אחים חנו בע"מ, תק-עב 2006(1), 2267, 2272 (2006)}:

 

ראשית, רשימת לקוחות תזכה להגנה רק אם הינה סודית.

 

שנית, מן הראוי להתחשב בהיקף התחרות בין המעסיק הקודם והמעסיק החדש. כלומר, האם הם מתחרים על אותו פלח שוק ועל אותו מוצר או שמא פועלים באותו ענף, בלבד. בדרך-כלל, וככל שאין תחרות בין המעסיק החדש לבין המעסיק הקודם, אין ערך מסחרי לרשימת הלקוחות.

 

שלישית, במקרים רבים חשיבותה של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העסקאות עימו, מהמוצרים שהוא רוכש ומהטיפול שלו הוא זוכה.

 

כך, במקרים רבים ההיבט החשוב לגבי רשימת לקוחות הוא המחירים המיוחדים ותנאי התשלום שניתנים ללקוחות.

 

אומנם, בענפים רבים קיים מחירון הכולל מחירים לפי כמויות הרכישה ותנאי התשלום. ואולם במקרים אלה, חשיבותו של המידע על לקוחות המעסיק הקודם נובע מהתנאים המיוחדים והייחודיים הניתנים ללקוח מחוץ ומעבר למחירון.

 

בנוסף, יש להתחשב גם בהיקף הידע שיש לעובד על הלקוחות. שונה מצבו של מנהל בכיר ממצבו של עובד זוטר, שידיעותיו לגבי הלקוחות מוגבלת.

 

רביעית, ענף המשק בו מתנהלים העסקים של המעסיק הקודם והחדש משפיע אף הוא על חשיבותה של רשימת לקוחות.

 

שונה המצב בענף שיש בו שני לקוחות הרוכשים את המוצר המיוצר או המופץ, מענף שיש בו מאות או אלפי לקוחות.

 

כך, שונה המצב בענף שמורכב מלקוחות פוטנציאלים רבים הרוכשים מוצר סטנדרטי, מענף המורכב ממעט לקוחות הרוכשים מוצר ייחודי שאינו סטנדרטי.

 

זאת ועוד. יש להביא בכלל בחשבון גם את ההשקעה של המעסיק הקודם במשיכת לקוחות, ואת החיסכון בהשקעה למי שנגלה לו הסוד המסחרי.

 

ב- ת"א (מחוזי יר') 3401-09 {האחים וקסמן תעשיות בע"מ נ' צבי שמיר, תק-מח 2011(4), 10340, 10343 (2011)} קיבל בית-המשפט את גרסת התובעת, כי הכסאות נלקחו שלא כדין. זאת מבלי להכריע אם מדובר ב"גנבה" או "לקיחה", או כל מינוח אחר. ברם, במישור המשפטי, הדין עם הנתבעים. גם אם נטל הנתבע 1 את כסאות ה"רחף" וה"ארקדיה" של התובעת שלא כדין על-מנת ללמוד את מנגנון פעולתם, עדיין מוטל על התובעת הנטל להוכיח כי מדובר בסוד מסחרי.

 

על-פי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, "סוד מסחרי" הריהו "'סוד' - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". אולם, אין די בטענה על קיומו של סוד מסחרי. יש צורך להביא ראיה לשם כך. במקרה דנן, זולת אמירתה של מנהלת התובעת, שאינה מהנדסת ולא אדריכלית, לא הובאה ראיה קבילה בעלת משקל להוכחת קיומו של סוד מסחרי, בדגמי ה"רחף" וה"ארקדיה" של התובעת; למעלה מן הצורך, ובהתבסס על האמור בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, אשר החריג 'הנדסה חוזרת' מגזל סוד מסחרי, ציין בית-המשפט כי גם עניין זה עשוי לפעול לכאורה בנסיבות העניין לזכות הנתבעים.

 

ב- תע"א (אזורי חי') 1509-07 {שקד הנדסה איכות ובטיחות בע"מ נ' קרויטנברג בתיה, תק-עב 2011(4), 4935, 4947 (2011)} קבע בית-הדין כי משהוברר כי ככלל, קיימת גמישות בחלוקת הנוהל מבחינה חזותית או מבחינת סדר התוכן שבו, וגמישות בניסוח הפרק העוסק בדרכי יישום, וגמישות בצורת הטפסים הדרושים-לבחינת פעילות הארגון העובר תקינה, ולמרות העובדה שניתן לזהות באלו, כטענת מר הירש, את הטאץ' המיוחד של מר שקד, הרי המסקנה המתחייבת הינה שקובצי הנוהל והטפסים של התובעת, אינם בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות.

 

במקרה דנן, טענה התובעת כי גם רשימת הלקוחות שלה הינה בגדר סוד מסחרי שהנתבעת עשתה בה שימוש בעבודתה כעצמאית וגרמה לה נזק ממשי.

 

בית-הדין דחה טענה זו וקבע כי למעשה ומלבד טענה כללית לא הוכיחה התובעת את רשימת הלקוחות הסודית הנטענת על ידה ולא את השימוש שכביכול עשתה בה הנתבעת.

 

יתרה-מזאת, מהעדויות הוברר כי, רשימת הלקוחות של התובעת {אף אם החלקית} נמצאת באתר האינטרנט שלה ואילו הנתבעת הראתה מצידה שהיא בכל מקרה לא התקשרה עם לקוחות התובעת וכי מלבד לקוח אחד שטיפלה בעניינו בזמן עבודתה בתובעת, בו המשיכה לטפל כשיצאה לעצמאות, היא לא התקשרה עם אף לקוח מלקוחות התובעת. משכך, קבע בית-הדין כי לא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובעת הינה בגדר סוד מסחרי.

 

ב- עב' (אזורי ת"א) 8739/05 {מייקל הנדסה בע"מ נ' יעקב מייקל, תק-עב 2008(1), 10454, 10463 (2008)} נקבע כי על מעסיק הטוען ל"סוד מסחרי" להוכיח את קיומו - לתאר ולפרט מהו הסוד. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". עליו להוכיח כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי.

 

מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי". הקריטריונים להכרה ברשימת לקוחות כ"סוד מסחרי", הם: סודיות הרשימה; היקף התחרות בין המעסיק הקודם והמעסיק החדש; האם החשיבות היא לזהות הלקוח או לתנאי העסקאות עימו; היקף הידע שיש לעובד המסויים על הלקוחות; וכן הענף בו מדובר, כמות הלקוחות הפוטנציאליים וסטנדרטיות המוצר.

 

במקרה דנן, החברה לא עשתה מאמץ ראייתי כלשהו להצביע על "סוד מסחרי" ספציפי. בית-הדין שוכנע, כי רשימת הלקוחות, רשימת הספקים וכן שיטות התמחור, אינם מהווים "סוד מסחרי". רוב המידע שיעקב נטל עימו הינו לפיכך ידע כללי מקצועי שנרכש על ידו במהלך שנות עבודתו, אותו הוא זכאי לקחת עימו כחלק מהמקצועיות שרכש.

 

אשר להצעות מחיר ספציפיות, שהועברו בשם החברה ללקוחות בסמוך טרם עזיבתו של יעקב, לגבי עסקאות שטרם יצאו לפועל. אין להתיר לעובד, המתחרה במעסיקתו לשעבר על עסקאות שהחלו להתרקם כאשר עדיין עבד בחברה, להשתמש במידע שצבר על הצעות המחיר הקונקרטיות שהועברו על-ידי מעסיקתו לשעבר, על-מנת להשיג יתרון עסקי עליה בתחרות על אותן עסקאות. החברה לא עמדה בנטל להוכיח כי יעקב אכן עשה שימוש בהצעות מחיר קונקרטיות {בש"א 11980/07 הוט טלקום שותפות  מוגבלת נ' בזק בינלאומי בע"מ, פורסם באתר נבו (22.07.07)}.

 

על עובד המסיים עבודתו מוטלות חובות מכוח חובת תום-הלב הכללית ומכוח חוק עוולות מסחריות. כלומר חובות תום-הלב חלות גם לאחר סיום יחסי העבודה. יעקב נהג בחוסר תום-לב בכל הנוגע לסיום עבודתו. הוא התפטר לאלתר, סירב לבצע "חפיפה" מסודרת, פתח מיידית מחלקה מתחרה, והמשיך ממקום עבודתו החדש את עבודתו מהנקודה בה הפסיק בחברה, לרבות מול אותם לקוחות, תוך ניצול ה"כאוס" שגרמה עזיבתו הפתאומית. בכך הפר את מחוייבויותיו כלפי החברה.

 

6. גזל סוד מסחרי - סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"6. גזל סוד מסחרי

(א) לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר.

(ב) גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:

(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על-ידי הנוטל, לעניין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

(3) קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על-פי פסקאות (1) או (2) או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.

(ג) גילוי סוד מסחרי באמצעות הנדסה חוזרת, לא ייחשב, כשלעצמו, אמצעי פסול כאמור בסעיף-קטן (ב)(1), לעניין סעיף-קטן זה, "הנדסה חוזרת" - פירוק או ניתוח של מוצר או של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר."

 

סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות, קובע איסור כללי על גזילת סודות מסחריים.

על-פי סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות "גזל סוד מסחרי" ייחשב כאשר אדם נוטל סוד מסחרי ללא רשות או עושה בו שימוש ללא רשות {עב' (אזורי חי') 1382/01 REVITA HEALTH CO נ' אוחנה (אנה) חנה, תק-עב 2005(2), 715, 721 (2005)}.

 

ההגנה על סוד מסחרי, על-פי הפרשנות הרחבה המופיעה בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, אינה אוטומטית.

 

כדי ששימוש שעושה עובד במידע עסקי שהגיע אליו במסגרת עבודתו, יוגדר כ"גזל סוד מסחרי", עליו להיות בניגוד למוסכם בחוזה או תוך הפרת חובות אמון או כאשר הסוד ניתן מבעליו באמצעים פסולים.

 

גם אם נקבע, כי שימוש שנעשה בסוד מסחרי הינו "גזל" של אותו "סוד מסחרי" עדיין ייתכן ואותו שימוש יהיה בגדרם של אחד משני הסייגים המופיעים בסעיף 7 לחוק עוולות מסחריות {עב' (אזורי ב"ש) 1573/02 לוגסי-גולן החברה לאיכות הסביבה בע"מ נ' שולמרק טל, תק-עב 2005(3), 7577, 7584 (2005)}.

 

על המעסיק {למשל} הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. כלומר, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד ואין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד" {ע"ע 164/99 דן פרומר ואח' נ' רדגארד בע"מ, תק-אר 99(2), 115 (1999); בש"א (אזורי ת"א) 6945/05 י.ב.מ. גלובל סרוויסס (ישראל) בע"מ נ' אורי רוזנר, תק-עב 2006(1), 2665, 2668 (2006)}.

 

כאמור, על-מנת שבית-המשפט יקבל טענת הגזל, על התובע להוכיח כי הנתבע פעל במטרה לגזול את התובע. במידה והתובע לא יוכיח כאמור - תידחה תביעתו {ראה למשל ע"א (מחוזי ת"א) 3004-07 ניסקו עיצובים 2001 בע"מ נ' א.ט.לסרי תעשיות 1992 בע"מ, תק-מח 2011(3), 6503, 6508 (2011)}.

 

הוראת סעיף 6(ב)(1) לחוק עוולות מסחריות עוסקת במקרים בהם המשתמש נטל סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים ולעניין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו {ת"א (מחוזי ת"א) 7972-03-11 ווב טו פרינט פור יו ישראל 2007 בע"מ נ' ווב טו פרינט פור יו ישראל 2006 בע"מ, תק-מח 2011(2), 8866, 8871 (2011)}.

 

גזל סוד מסחרי, על-פי הגדרתו בסעיף 6(ב)(1) לחוק עוולות מסחריות, כולל שימוש בסוד על-ידי הנוטל {בש"א (שלום אי') 1699/07 ירון נגר נ' פילו אש בע"מ, תק-של 2008(2), 22715, 22718 (2008)}.

 

הוראת סעיף 6(ב)(2) לחוק עוולות מסחריות עוסקת בשימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת הבעלים, כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד {עב' (אזורי ת"א) 7883/01 צח אורני שרות מכירה ויצור מאזניים בע"מ נ' מיכאל וילקיסקי, תק-עב 2009(2), 1575, 1585 (2009); עב' (אזורי נצ') 1048/04 משה קזז נ' יוסף תחאוכו, תק-עב 2006(1), 10847, 10850 (2006)}.

 

כדי שיתרחש גזל של סוד מסחרי על-פי הוראת סעיף 6(ב)(2) לחוק עוולות מסחריות, נדרש, בין היתר, כי השימוש במידע ייעשה בניגוד לחובת אמון המוטלת על המשתמש כלפי בעל הסוד {בג"צ 4675/03 פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב, תק-על 2011(2), 1218, 1240 (2011)}.

 

ב- ת"מ (מינהליים ת"א) 109-04 {טרנס מערכות ביטחון  וטכנולוגיות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון  ואח', תק-מח 2010(1), 17934, 17954 (2010)} קבע בית-המשפט כי בתכנית העסקית מסרה התובעת לאלביט תמונת מצב שאינה תואמת את המציאות, ולפיכך טענתה בדבר גזל סוד מסחרי אינה יכולה לעמוד.

 

ב- עב' (אזורי יר') 1808/03 {אופטיק דורון בע"מ נ' זכאי מזל, תק-עב 2007(4), 4748, 4754 (2007)} קבע בית-הדין כי רשימת הלקוחות אינה "סוד מסחרי" הראוי להגנה. לפיכך, נדחית התביעה לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק בשל עוולה של גזל "סוד מסחרי" בהתאם לחוק עוולות מסחריות.

 

ב- ת"א (שלום ת"א) 17882/04 {א.ט. לסרי תעשיות 1992 בע"מ נ' ניסקו עיצובים 2001 בע"מ, תק-של 2007(2), 7536, 7541 (2007)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן לא היתה גזילת סוד מסחרי שכן, מחירי התובעת ומחירי הנתבעת אינם בבחינת סוד מסחרי משהם גלויים לכל והם בבחינת נחלת הרבים.

 

עוד נקבע כי כל לקוח יכול לבדוק מחירי התובעת או הנתבעת בנקל ולקבל הצעת מחיר על-ידי ביקור באולם התצוגה של הנתבעת והתובעת.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2085/01 {מאיר אבגנים נ' עוזיאל בריח, תק-מח 2007(1), 3874, 3880 (2007)} קבע בית-המשפט כי עצם העובדה שלקוח רכש מהתובעים מתקן נעילה ומאוחר יותר רכש מתקן דומה מהנתבעים, אין בה כשלעצמה הוכחה לגזל מצד הנתבעים.

 

עוד נקבע כי על-מנת להוכיח גזל, שומה היה על התובעים לזמן לעדות לקוח מעין זה, שיאשר, לכל הפחות, שהרכישה מהנתבעים בוצעה לאחר פניה מצד הנתבעים אליו וכי אותו לקוח היה מאותם לקוחות אצלם עוזי התקין קודם לכן מתקן נעילה, בשירות התובעים. משלא הובאה כל תשתית ראייתית להוכחת גזל רשימת הלקוחות, יש לדחות את תביעת התובעים בעילת גזל סודותיהם המסחריים.

 

ב- ת"א (שלום ב"ש) 1885/05 {VIPEG L.T.D נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תק-של 2005(4), 4119, 4122 (2005)} קבע בית-המשפט כי התובעת לא ציינה עובדות המצביעות על האופן בו עשתה נתבעת מס' 1 שימוש בסוד המסחרי של התובעת. לא נטען כלל מה המעשים המיוחסים לנתבעת מס' 1 שיש בהם כדי להניח תשתית עובדתית לעוולה זו ולכן יש להורות על מחיקת התביעה בעילה זו.

 

ב- בש"א (מחוזי נצ') 1159/05 {אמינות מוקד ארצי (1978) בע"מ נ' יאיר המוקד לאבטחה ומיגון בע"מ, תק-מח 2005(1), 12293, 12297 (2005)} קבע בית-המשפט כי אין ספק כי שימוש במידע סודי הנמצא בידי עובד לשעבר של אחר, מהווה גזל אסור, בהתאם להוראת סעיף 6(ב)(2) לחוק עוולות מסחריות.

 

השימוש שעושים המבקשים במידע המצוי בידם, לגבי לקוחות המבקשת, תוך ניצול המידע הנוגע למחירי השירות ומועדי תום הקשר החוזי ביניהם, יש בו משום שימוש אסור בסוד מסחרי.

 

בנוסף, עולה לכאורה, כי המשיבים אף עושים שימוש בציוד, השייך למבקשת, ובכך יש חשש לכאורי כי הינם מבצעים עוולה של גזל.

 

7. סייגים לאחריות - סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"7. סייגים לאחריות

(א) לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:

(1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;

(2) השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור.

(ב) עשה אדם שימוש בסוד המסחרי כאמור בסעיף-קטן (א)(2) וזכה עקב כך בטובת הנאה, רשאי בית-המשפט אם ראה שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, לחייב אותו בהשבת טובת ההנאה, כולה או חלקה, לבעל הסוד."

 

הידע והניסיון שרכש עובד בעבודתו הופכים לחלק מכישוריו והוא רשאי לעשות בהם שימוש כרצונו.

 

כאשר עובד עובר לעבוד במקום עבודה חדש הוא אינו חייב "למחוק" מזכרונו את כל הידע והניסיון שצבר בעבודתו הקודמת וזאת, כל עוד העובד לא עושה שימוש ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם.

 

בדרך-כלל, כאשר הסתיימו יחסי העבודה, רשאי עובד לעשות שימוש בכישורים ובידע האישי שרכש בקשר עם עבודתו כדי להפיק תועלת אישית ולהתחרות במעבידו, ובלבד שלא יעשה שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד העולה כדי הפרת חובת אמון או הפרת החובה לנהוג בתום-לב {ראה גם עב' (אזורי ת"א) 3907/04 מיצרי מיכל נ' פרסול פי סי בע"מ, תק-עב 2008(2), 3152, 3160 (2008)}.

 

אף המחוקק הכיר בכך שעובד עשוי להיחשף במהלך עבודתו במקום עבודה מסויים, לשיטות עבודה וניהול הנהוגות במקום העבודה, בין שהוא המתווה והיוצר אותם ובין שהוא נוהג על-פיהן, ואשר הופכות לחלק מכישוריו.

 

בהתאם לכך סייג המחוקק במפורש את תחולת עוולת גזל הסוד המסחרי על מידע כאמור {ראה לעניין זה סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות}.

זאת ועוד. סעיף 7(ב) לחוק עוולות מסחריות, יוצר אבחנה ברורה בין סוד מסחרי שהגיע לחזקתו של אדם "במהלך עבודתו" ובין סוד מסחרי שהשימוש בו מוצדק לא מסיבות הקשורות לעבודה, אלא לתקנת הציבור.

 

יתרה-מזאת, כעולה מנוסח סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות, לא הוקנתה לבית-המשפט {או לבית-הדין לעבודה}, כל סמכות לחייב עובד בהשבת טובות ההנאה כלשהן שקיבל בגין השימוש בידע הגלום בסוד המסחרי, במהלך תקופת עבודתו אצל מעביד {ראה גם עב' (אזורי ת"א) 7002/04 חברת דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ, תק-עב 2007(4), 8301, 8313 (2007)}.

 

עורך-דין המועסק במשרד עורכי-דין. בטרם הצטרף למשרד למד משפטים ושימש כעורך-דין במשרד כלשהו. במשרד החדש בו הוא עובד הוא מעמיק את ידיעותיו ומומחיותו. עובדה זו אין בה כדי למנוע מעורך-הדין להתפטר ולעבוד במקצוע במסגרת משרד עורכי-דין אחר, ואף במשרד העוסק באותו התחום הספציפי בו הוא עוסק.

 

דוגמה אחרת: חניך הלומד נגרות רשאי לפתוח נגריה ולהתחרות במאמנו ואולם, אין הנגר החניך רשאי להעתיק מודל שהמציא הנגר המאמן, הן מהטעם שהוא בגדר "סוד מסחרי" והן מכוח דיני הקניין הרוחני.

 

משתי הדוגמאות לעיל עולה כי ככלל ידע, ניסיון והכישורים של אדם, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי" {ע"ע (ארצי) 164/99 דן פרומר נ' רדגארד בע"מ, תק-אר 99(2), 115, 128 (1999)}.

 

סעיף 7(א) לחוק עוולות מסחריות מסייג במפורש את אחריותו של העובד לידע אשר הגיע לחזקתו בתקופת עבודתו אצל מעביד, ואשר הפך לחלק מכישוריו הכלליים.

 

את סעיף 7(א) לחוק עוולות מסחריות יש לקרוא באופן העולה בקנה אחד עם עיקרון חופש העיסוק, אשר הוכר בשיטת המשפט הישראלית כאחת מחירויות היסוד הבסיסיות של כל אדם לעסוק בכל משלח יד שיחפוץ בו, אלא מקום שהדבר הוגבל בהוראה מפורשת של החוק, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 4 לחוק יסוד לפיו 'אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו'.

 

משלא הוכח קיומו של סוד מסחרי, הרי שאין בידע שהגיע לידי העובד, במהלך תקופת עבודתו, כדי להקים לעובד חבות לפי חוק עוולות מסחריות {עב' (אזורי ת"א) 4596/02 טרהסינק בע"מ נ' צבי בר נתן, תק-עב 2007(4), 10659, 10666 (2007)}.

 

בגדר "סוד מסחרי" לא ימנו הידע והניסיון שרכש עובד בעבודתו ואשר הופכים לחלק מכישוריו הכלליים והוא רשאי לעשות בהם שימוש {עב' (אזורי ת"א) 4240/09 זיפ שיווק אופנה בע"מ נ' צפנת ענבר, תק-עב 2009(3), 2105, 2112 (2009)}.

 

ב- עב' (אזורי ב"ש) 1573/02 {לוגסי-גולן החברה לאיכות הסביבה בע"מ נ' שולמרק טל, תק-עב 2005(3), 7577, 7584 (2005)} קבע בית-המשפט כי גם אם הוכח מפי התובעת, כי הנתבע הודיע לחלק מלקחותיה כי הפסיק עבודתו בתובעת ופתח עסק עצמאי - אין בכך כדי להוות גזל לקוחות.

 

הוכח, כי בסופו-של-דבר הלקוחות שפורטו על-ידי התובעת ושהגדירה אותם כ"רשימת לקוחות" סודית הפסיקו את התקשרותם עם התובעת בשל מקצועיותו של הנתבע בהדברה והרחקת יונים שהוכחה ללא עוררין. חלקם עשו כן סמוך לפיטוריו ורוב רובם זמן רב לאחר-מכן.

 

לא הוכח כי הפסקת ההתקשרות נעשתה בשל שידול הנתבע לעשות כן ולפיכך אין כדי לקבוע, כי הנתבע גזל את לקוחות התובעת.

 

ב- עב' (אזורי ת"א) 7883/01 {צח אורני שירות מכירה ויצור מאזניים בע"מ נ' מיכאל וילקיסקי, תק-עב 2009(2), 1575, 1585 (2009)} מצא בית-הדין כי התקיים סעיף 6(ב)(2) לחוק עוולות מסחריות.

 

במקרה דנן, טען הנתבע כי הידע המקצועי שרכש הפך לחלק מכישוריו כאמור, קרי, התקיים סעיף 7(א)(1) לחוק עוולות מסחריות.

 

בית-הדין דחה טענה זו שכן המידע האמור איננו מהווה ידע מקצועי שעשוי לעלות בגדר "כישורים". מדובר בקודים המאפשרים את הפעלת המאזניים באופן טכני, כדוגמת קוד לכספת, סיסמא סודית וכיוצא באלה.

 

8. רכישה בתום-לב ובתמורה - סעיף 8 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 8 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"8. רכישה בתום-לב ובתמורה

(א) אדם אינו אחראי לפי סעיף 6(ב)(3) בשל שימוש שעשה בסוד מסחרי, אם רכש וקיבל את הסוד המסחרי בתום-לב ובתמורה, אלא-אם-כן ראה בית-המשפט כי לשם עשיית צדק בין הצדדים, יש להטיל עליו אחריות בשל גזל סוד מסחרי.

(ב) הטיל בית-המשפט אחריות כאמור בסעיף-קטן (א), רשאי הוא לפטור את האחראי לגזל הסוד המסחרי מהסעדים שלהם זכאי בעל הסוד, כולם או חלקם."

  

9. דמיון מהותי - סעיף 9 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 9 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"9. דמיון מהותי

יראו כשימוש בסוד מסחרי אף שימוש בסוד שנעשו בו שינויים, ובלבד שמתקיים דמיון מהותי בין הסוד המסחרי לבין המידע שבו נעשה השימוש."

 

10. חזקת שימוש - סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"10. חזקת שימוש

חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע אם התקיימו שניים אלה:

(1) הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;

(2) המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי."

 

ב- רע"א 6724/09 {כלל בריאות חברה לביטוח בע"מ נ' דיויד שילד - סוכנות לביטוח חיים (2000) בע"מ, תק-על 2010(1), 10426, 10428 (2010)} קבע בית-המשפט כי על-מנת שתקום חזקת שימוש לפי סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות, נדרש כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: כי הסוד המסחרי נמצא בידיעת הנתבע או שיש לו גישה אליו וכי הנתבע משתמש במידע הדומה דמיון מהותי לסוד המסחרי. אין די בכך שלנתבע יש נגישות לסוד מסחרי על-מנת לבסס חזקה כי הוא השתמש בו או עתיד להשתמש בו.

 

קיים קושי לבסס הטלת איסור גורף על נתבע לעסוק בתחום עיסוק מסויים, אך בשל כך שיש לו גישה לסודות מסחריים העשויים להיות רלוונטיים לאותו תחום עיסוק. ייתכן שיש לכך מקום כאשר מדובר בעיסוק שאין כל דרך לבצעו ללא היזקקות לסודות המסחריים, אולם אין זה המצב במקרה דנא. בגדר הבקשה לסעדים זמניים עתרה המשיבה, באופן חלופי, לאסור על המבקשת שימוש בפריטי מידע מסויימים שפורטו בבקשה ואשר לפי הטענה הינם סודות מסחריים.

 

נראה, כי ככל שהדברים אמורים בעילה של גזל סוד מסחרי, היה על בית-המשפט לקבוע לגבי כל אחד מפריטי המידע האם הוא מהווה, לכאורה, סוד מסחרי של המשיבה והאם יש לאסור על המבקשת להשתמש בו. לא היה מקום להטלת איסור עיסוק גורף, על בסיס הנחת מוצא לפיה ככל הנראה תשתמש המבקשת בסודות מסחריים המצויים ברשותה.

 

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 3120/99 {סקו סיסטם בע"מ נ' סופרקום בע"מ, תק-מח 2006(1), 8570, 8580 (2006)} קבע בית-המשפט, כי על-מנת לבחון אם נעשה על-ידי הנתבעות שימוש בסוד המסחרי ניתן להיעזר בחזקה אותה קובע סעיף 10 לחוק.

 

מסעיף זה עולה כי אם יימצא שלנתבעות הגיע מידע המוגן מכוח ההסכם, ובאם המידע בו עושות הנתבעות שימוש דומה דמיון מהותי למידע המוגן, אזי חזקה כי הנתבעות עשו שימוש במידע זה. במקרה דנן, מדובר בשיטות דומות באופן מהותי. מכאן, המידע עליו מבוססת שיטת הנתבעות דומה דמיון מהותי למידע עליו מבוססת שיטת התובעת.

 

הרכיב השני אליו יש להידרש על-מנת להרים את החזקה לפיה נעשה שימוש במידע שהעבירה התובעת הינו רכיב הנגישות שהיתה לסופרקום למידע המוגן, משום כך ייבחן המידע שהועבר לנתבעות. מהראיות עולה כי התובעת היתה הבעלים היחיד והבלעדי של כל הזכויות בשיטה, בנכסי הקניין הרוחני וביתר הזכויות הקשורות בכך, והסכימה למסור לנתבעת את הידע בתנאי שזה יהיה רק לצורך תכנות מכשירי הקריאה האלקטרו-אופטיים.

 

מהראיות עולה כי התובעת העבירה לסופרקום שרטוטים של הקורא, תוכנות שונות ובינהן תוכנת הכיול בגרסת מקור, והסברים על שיטת הכיול. משום כך נבחנה חשיבות המידע שהועבר, מהותו ופוטנציאל התרומה שלו לפיתוח שיטה דומה. מהראיות עולה כי לסופרקום היתה נגישות לסוד המסחרי שהיה בו כדי לקדם אותה במידה ניכרת בפיתוח שיטתה.

 

לאור קיומו של דמיון מהותי במידע בו עשו התובעת והנתבעות שימוש, ולאור קיומה של נגישות למידע המוגן, קיימת החזקה בדבר שימוש במידע שהועבר על-ידי התובעת לסופרקום. כמו-כן קיימות ראיות נסיבתיות נוספות שיש בהן כדי לחזק את החזקה בדבר שימוש הנתבעות במידע המוגן. מהראיות עולה כי הנתבעות הפרו הנתבעות את חובת האמון המוטלת עליהן כלפי התובעת. לפיכך, הנתבעות ביצעו עוולה של גזל סוד מסחרי כלפי התובעת בהתאם לסעיף 6 לחוק.

 

11. עוולה בנזיקין - סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"11. עוולה בנזיקין

הפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו- ב' היא עוולה בנזיקין, ופקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") תחול עליה כפוף להוראות חוק זה."

 

ב- ת"א (מחוזי ב"ש) 11797-06-10 {גלית סובל נ' מעבדות ד"ר מלומד בע"מ, תק-מח 2011(3), 9507, 9511 (2011)} קבע בית-המשפט:

 

"פרופ' מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (2002), אף הוא אוחז בדעה דומה:

 

'חוק עוולות מסחריות ... אינו מבקש לחולל שינויים יסודיים בדיני גניבת העין, כפי שאלה התפתחו בפסיקה בטרם חקיקת החוק.'

 

העולה מן המקובץ לעיל הינו, שהעובדה כי גניבת עין אינה עוד חלק מפקודת הנזיקין - אין בה כדי לשנות מהיותה נתונה עדיין לפרשנות ולכללים שהונהגו לגבי עוולה זו, בהיותה חלק מפקודת הנזיקין (ראה בנדון את הוראת סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות)."

 

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2547/04 {דקל סיגל נ' זיפ הופ רשת חנויות בע"מ, תק-מח 2008(3), 3480, 3483 (2008)} עתרה התובעת 1 מעצבת אופנה, לסעדים שעניינם הטלת איסור על הנתבעים לייצר ו/או לשווק פרטי לבוש דומים לאלה שהיא עיצבה ושיווקה באמצעות התובעת 2.

 

בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כי עילת התביעה המרכזית היא גניבת העין. על-מנת לבסס תובענה על יסוד עילה זו, יש להוכיח קיומו של מוניטין למוצר או לשירות הנמכר או מסופק על-ידי התובע ואם אכן קיים כזה, האם קיים חשש סביר להטעיית הלקוח או היצרן שיניח כי מוצר המסופק לו על-ידי הנתבע, של התובע הוא.

 

הראיות במקרה דנן מצביעות על קיומו של מוניטין שנצבר בדגם של מכנס "רב כיסים" שעוצב, יוצר ושווק על-ידי התובעות. העובדה כי התובעות נמנעו מהגנה על דגם מוצלח זה על-ידי רישום מדגם, אינה שוללת מהן את הזכות להגן על מוצר ייחודי שעוצב על ידן, מכוח עילת גניבת העין. כמו-כן, הוכחה הטעיית הצרכן או קיומה של אפשרות סבירה להטעייתו. השוואת המראה הכולל של המכנס "רב הכיסים" המיוצר ומשווק על-ידי התובעות, שאינו דומה לאף מכנס בגזרה שגרתית, לאלה המשווקים על-ידי הנתבעים מוכיח שמדובר על חוזי כללי דומה מאוד, אם לא זהה, בין המכנסיים.

 

משהוכח כי המכנס שיוצר על-ידי התובעות יצא לשוק קודם למכנס ששווק על-ידי הנתבעים, יש להסיק כי הנתבעים העתיקו את העיצוב של מכנסי התובעות והחלו לשווק מכנס דומה מאוד. אמנם קיים שוני בפריטים משניים, אך אין בכך כדי לשלול את הדמיון הרב בחזות הכוללת. מכאן שקיים חשש סביר, ואף למעלה מכך, כי הקונה הפוטנציאלי שיראה את המכנס הנמכר על-ידי הנתבעים יוטעה לחשוב שמדובר במוצר שעוצב על-ידי התובעת. די בקיומו של חשש כזה להטעיה, ואין צורך להוכיח הטעיה בפועל, על-מנת להצביע על גניבת עין.

  

12. תחולת סעדים -סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"12. תחולת סעדים

הסעדים שבסעיפים 13 עד 21 לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו- 3."

 

ב- ת"א (שלום ת"א) 17882/04 {א.ט. לסרי תעשיות 1992 בע"מ נ' ניסקו עיצובים 2001 בע"מ, תק-של 2007(2), 7536, 7540 (2007)} קבע בית-המשפט כי לאור הוראת סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות, אין התובעת זכאית לסעד המבוקש ואין מקום לפצות אותה לפי סעיף 3 ללא הוכחת נזק.

 

13. פיצויים בלא הוכחת נזקים - סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"13. פיצוי בלא הוכחת נזק

(א) בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חודשים.

(ב) סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.

(ג) שר המשפטים רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לשנות בצו את הסכום שבסעיף-קטן (א)."

 

שני עיקרים עומדים בבסיס סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק: האחד, היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדוייק שנגרם בעקבות גניבת העין. השני, הרצון להרתיע מעוולים בכוח {ע"א 592/88 שגיא ואח' נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 (1992) (להלן: "פרשת שגיא"); ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1), 873 (2004); ת"א (מחוזי יר') 3560/09 אבי ראובני (ת"א 3560/09) נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ, תק-מח 2011(1), 3293, 3300 (2011)}.

 

רשימת השיקולים אותם ישקול בית-המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאלים כאמור, איננה סגורה {ע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5), 337 (1997)}.

 

בין היתר, יתחשב בית-המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה.

כב' השופט מ' שמגר, בפרשת שגיא דן בשאלה מהו היקף ההפרה {ובעניינו העוולה} המזכה את הנפגע ממנה בפיצויים ללא הוכחת נזק. לדבריו, "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה". יחד-עם-זאת, "יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסויימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות... יהיה נכון לראות, בדרך-כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות... כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה".

 

גישת כב' השופט מ' שמגר בפרשת שגיא לפיה יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת, עוגנה כיום בהוראת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות {ראה גם ת"א (מחוזי ת"א) 2322/04 LOUIS VUITTON MALLETIER נ' אסי קרדיט ליין בע"מ, תק-מח 2007(2), 73, 79 (2007)}.

 

אכן יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה.

 

במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, אף כאשר ההפרות הן מינוריות אך הן נמשכות על פני תקופה ניכרת או כאשר היקפן משמעותי, רשאי בית-המשפט לפסוק את הפיצוי המירבי הקבוע בסעיף הנ"ל.

 

רוצה לומר, כי ריבוי ההפרות יכול לבוא לידי ביטוי בפסיקת סכום התקרה הנקוב בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות. מספר גדול של פעולות מפרות עשוי לשמש אינדיקאציה להיותה של ההפרה בוטה ומכוונת.

 

כך גם עולה מדברי ההסבר להצעת חוק עוולות מסחריות, בהתייחס לסעיף 13(ב) לחוק עוולות עוולות מסחריות לפיהם "הוראה בדבר פיצויים ללא הוכחת נזק מעוררת את השאלה כיצד להגדיר הפרה לצורך הפיצוי הקבוע מראש. הוראה זו מאמצת את ההלכה שנקבעה לעניין הפרת זכות יוצרים בפסק-דין ב- ע"א 592/88 {שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2), 254 (1992)}. מוצע שמסכת אחת של פעולות {הפקת 100 עותקים, למשל}, תיחשב כהפרה אחת בלבד. תקרת הפיצויים הגבוהה יחסית מאפשרת לבית-המשפט להתחשב בהיקף ההפרה. הגדרת ה"מסכת" תהיה תלויה בנסיבות ההפרה ולכן יש מקום להקנות שיקול-דעת רחב לבית-המשפט".

 

דויטש גורס בספרו {עוולות מסחריות וסודות מסחר, 92} כי "לא למותר להעיר, כי קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסויים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר (נוסח חדש), שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות".

 

בעת קביעת שיעור הפיצוי, עלינו לאמוד את שיעור הפיצוי הראוי בהתבסס על עוצמת ההפרה, הנזק הכלכלי שבהפרה, התנהלות המפר ויתר נסיבות העניין, כמבחן סל נסיבתי {דברי בית-המשפט ב- ת"א (מחוזי נצ') 26614-07-10 {LICENSING, LLC TOMMY HILFIGER נ' תסונה שהדי, תק-מח 2011(3), 461, 473 (2011)}.

 

נדגיש כי באשר לעוולה על-פי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, עילה זו אינה בסמכות בית-הדין לעבודה נוכח ההוראה המפורשת שבסעיף 22 לחוק עוולות מסחריות המגביל את סמכות בית-הדין לעבודה לדון בעוולות המנויות בפרק ב' לחוק עוולות מסחריות, כלומר, סעיפים 6 עד 10 בלבד הדנים בגזל הסוד המסחרי, אך לא בפיצוי ללא הוכחות נזק, שהוא נושאו של סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות {ראה גם בש"א (אזורי ת"א) 4393/03 חיים גל נ' A-sec פתרונות אבטחה מתקדמים בע"מ, תק-עב 2004(3), 2046, 2047 (2004)}.

 

ב- תע"א (אזורי חי') 1509-07 {שקד הנדסה איכות ובטיחות בע"מ נ' קרויטנברג בתיה, תק-עב 2011(4), 4935, 4946 (2011)} קבע בית-הדין כי המסקנה המתחייבת הינה שקובצי הנוהל והטפסים של התובעת, אינם בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות, ומכאן יש לדחות את בקשת התובעת לפסוק לטובתה פיצוי בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות.

 

ב- ת"א (מחוזי מר') 5770-08-07 {אפקים נרחבים בניה והשקעות 1990 בע"מ נ' שאול חזקיאל, תק-מח 2011(2), 9250, 9264 (2011)} קבע בית-המשפט כי גזל התכניות והידע מזכה את התובעות בפיצויים המבוקשים גם ללא הוכחת נזק, מכוח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות.

 

ב- ת"א (מחוזי נצ') 17504-10-10 {NIKE International ltd נ' איהב עומרי, תק-מח 2011(1), 26246, 26247 (2011)} קבע בית-המשפט כי "מכוח שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט בפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, ומתוך שאיפה להגשמת עיקרון השוויון בפסיקת פיצויים כנ"ל תוך מתן משקל גם לנסיבות המקרה הספציפיות, הרי שבהתחשב, מחד במספר המועט (ביחס) של הפריטים המזוייפים שנתפסו כאן (5 במספר), ומאידך במקום בו נתפסו (בחנות המשיב), על המשיב לפצות את המבקשות כדי סך 35,000 ש"ח" {ראה גם ת"א (מחוזי נצ') 101-10 HILFIGER TOMMY נ' חדד ישראל, תק-מח 2011(1), 14785, 14786 (2011) שם פסק בית-המשפט פיצוי בסך 50,000 ש"ח}.

 

ת"א (מחוזי מר') 1976-08-07 {FERRERO S.P.A נ' נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ, תק-מח 2009(4), 5745, 5760 (2009)} קבע בית-המשפט:

 

"116. בענייננו, המדובר במטען שהכיל חמישה מוצרים ועוכב במכס. הסכמת התובעת לשחרור שלושה סוגי מוצרים דינה כהודאה כי שלושת מוצרים אלה אינם מוצרים מפרים. הדעת אינה נותנת כי התובעת היתה מסכימה לשחרר מוצרים לשוק החופשי אם היתה סבורה שיש בהם כדי לפגוע בזכויותיה הקנייניות. לפיכך המדובר בענייננו בשני מוצרים מפרים ולא בחמישה כפי שנטען על-ידי התובעת.

 

117. בנסיבות העניין יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד-פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה...

 

118. התובעת בחרה שלא להוכיח את הנזק שנגרם לה בגין הפרת סימן המסחר ותבעה סך של 100,000 ש"ח  למרות שסברה כאמור בהתאם להלכת לואי ויטון כי נוכח העובדה שמדובר בחמש הפרות מגיע לה סך של 40,000 - 200,000 ש"ח  בגין כל הפרה."

 

14. עיון מחדש בצו מניעה - סעיף 14 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 14 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"14. עיון מחדש בצו מניעה

ניתן צו מניעה לטובת בעליו של סוד מסחרי, זכאי הצד שכנגד לבקש, בכל עת, כי ייערך עיון מחדש בצו, בטענה שהסוד המסחרי פורסם, ראה בית-המשפט כי המבקש הפיק יתרון לא הוגן מההחזקה בסוד לפני פרסומו, רשאי הוא, כל עוד מתקיים אותו יתרון, להשאיר את הצו בתוקפו."

 

סעיף 14 לחוק עוולות מסחריות דן בעיון מחדש בצו מניעה שניתן ואולם בסעיף זה הצד שנגדו ניתן הצו הוא זה אשר רשאי לבקש {ובכל עת} עיון מחדש בצו בטענה שהסוד המסחרי פורסם {בש"א (אזורי חי') 43/04 אי. גיל כרמל סוכנויות והפצה בע"מ נ' דורן בן שמעון, תק-עב 2004(1), 7208, 7211 (2004)}.

 

15. מתן חשבונות - סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"15. מתן חשבונות

בית-המשפט רשאי לחייב את הנתבע, בדרך שנקבעה בתקנות, במתן דין וחשבון לתובע לגבי פרטי העוולה."

 

הכלל הנוהג בשיטת המשפט בישראל הינו כי, על-מנת שתובע יהיה רשאי לבקש צו למתן חשבונות בכדי לברר כמה חב לו הנתבע, עליו להצביע על התקיימותן נסיבות מיוחדות לכך {ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4), 337 (1997)}.

 

כך למשל מוכרת הזכות לקבלת חשבונות כאשר בין הצדדים היתה מערכת יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות {י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, 567}.

 

תנאי מוקדם למתן חשבונות בכל תביעה, הוא ההוכחה - ולו לכאורה - כי קמה לתובע זכות תביעה לגבי אותם כספים שמבקש הוא לקבל חשבונות בגינם {ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מו(3), 570 (1992); עב' (אזורי ת"א) 7002/04 חברת דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ, תק-עב 2007(4), 8301, 8315 (2007)}.

 

16. כונס נכסים וצו במעמד צד אחד -סעיפים 17-16 לחוק עוולות מסחריות

סעיפים 17-16 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובעים כדלקמן:

 

"16. כונס נכסים

(א) הוכח להנחת-דעתו של בית-המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה, רשאי הוא למנות, בצו, כונס נכסים, ולהסמיכו להיכנס לחצרים המוחזקים על-ידי הנתבע או על-ידי אדם אחר שאינו הנתבע (להלן: "צד שלישי"), לשם חיפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שימשו לביצועה, או לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן, בחיפוש ובתפיסה לפי פרק זה, של מחשב, חומר מחשב או פלט, כהגדרתם בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995, יחולו הוראות סעיפים 23א ו- 32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, בשינויים המחוייבים.

(ב) כונס נכסים מוסמך להשתמש בכוח במידה סבירה לשם ביצוע הצו, ובלבד שהתלווה אליו שוטר, בית-המשפט רשאי להורות למשטרת ישראל לסייע לכונס הנכסים בביצוע תפקידו על-פי הצו.

(ג) הכניסה, החיפוש והתפיסה ייעשו על-ידי כונס הנכסים בנוכחות שני עדים, הכונס יגיש לבית-המשפט, בתוך שבעה ימים מיום הביצוע, דין וחשבון על החיפוש והתפיסה.

 

17. צו במעמד צד אחד

(א) הוגשה בקשה למתן צו למינוי כונס נכסים והוכח להנחת-דעתו של בית-המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש סביר שהשהיה עד לדיון במעמד שני הצדדים עלולה לגרום למבקש הצו נזק חמור או להעלמת הנכסים, רשאי בית-המשפט לתת צו אף במעמד צד אחד.

(ב) ניתן צו במעמד צד אחד, יתקיים דיון במעמד שני הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ- 7 ימים מיום מתן הצו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ג) צו לפי סעיף זה יכול שיינתן אף בטרם הגשת התובענה, לא הוגשה התובענה בתוך 7 ימים מיום נתינתו, יפקע הצו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאותר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו."

 

סמכותו של בית-המשפט לתת צו לחיפוש ותפיסת נכסים {ראה גם בפרק העוסק בתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 (להלן: "תקנות עוולות מסחריות" או "התקנות")} לפי סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות, מותנית בהוכחת קיומו של "חשש של ממש לביצוע עוולה" בפרקים א' ו- ב' לחוק עוולות מסחריות הקבועים איסורים שונים הנוגעים להלכות מסחר לא הוגנות {פרק א' לחוק עוולות מסחריות} ולגזל של סוד מסחרי {פרק ב' לחוק עוולות מסחריות}.

 

כך למשל, סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות קובע כי "הפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו- ב' היא עוולה בנזיקין, ופקודת הנזיקין (נוסח חדש) תחול עליה, כפוף להוראות חוק זה". לפיכך, במקרה של גזל של סוד מסחרי, מוסמך בית-המשפט לתת צו לתפיסה וחיפוש לפי סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות {ע"ע (ארצי) 15616-11-10 זוקו שיווק והפצה בע"מ נ' חיים (צ'רי) בקוש, תק-אר 2011(4), 263, 271 (2011)}.

 

כפי שנראה להלן בהרחבה, בתובענה שעילתה עוולת גזל סוד מסחרי לפי חוק עוולות מסחריות, הנובעת מיחסי עבודה, רשאי בית-הדין למנות בצו כונס נכסים "לשם חיפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שימשו לביצועה, או לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן".

 

על פעולות החיפוש, התפיסה וההעתקה להתבצע במעמד שני עדים. על-פי סעיף 16(ג) לחוק עוולות מסחריות ותקנה 15 לתקנות {לעניין התקנות אף ראה פרק נפרד להלן}, הכניסה, החיפוש והתפיסה יעשו על-ידי כונס הנכסים בנוכחות שני עדים. התנאי כאמור, נועד למנוע מצב בו צו שניתן על-פי צד אחד גם מבוצע בידי אדם אחד.

 

נדגיש כי פעולת החיפוש תיעשה על-ידי כונס הכנסים שמונה על-ידי בית-המשפט. יתרה-מזאת, החיפוש כאמור הינו נקודתי ומוגבל למטרה שצויינה. כל למשל, כאשר ניתן צו לחיפוש במחשב ספציפי אזי, כונס הנכסים שמונה על-ידי בית-המשפט אינו יכול לבצע החיפוש במחשבים אחרים המצויים באותה העת במקום החיפוש, אלא-אם-כן אפשר זאת בית-המשפט בהחלטתו.

 

סעיף 17 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית-המשפט רשאי לתת צו אף במעמד צד אחד, אם הוכח להנחת-דעתו, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש סביר שהשהיה עד לדיון במעמד הצדדים עלולה לגרום למבקש הצו נזק חמור או להעלמת הנכסים {עב' (אזורי ת"א) 1733/01 דיימקס מערכות (1988) בע"מ נ' נטקוד בע"מ, תק-עב 2001(3), 5164, 5170 (2001)}.

 

כאשר ניתן הצו במעמד צד אחד יתקיים הדיון במעמד שני הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ- 7 ימים מיום מתן הצו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו {בש"א (אזורי ת"א) 10105/07 כלל פנננסים בטוחה ברוקראז' בע"מ נ' בני דקל, תק-עב 2007(4), 11085, 11087 (2007); בש"א (אזורי) 5929/02 פאזה הפקות בע"מ נ' דדי ניצני, תק-עב 2002(3), 337 (2002)}.

 

נמצאנו למדים כי ככל שניתן צו למינוי כונס נכסים במעמד צד אחד, כי אז הכלל הוא כי יש לקיים דיון בבקשה למינוי הכונס במעמד שני הצדדים בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מ- 7 ימים מיום מתן הצו.

 

על-פי הוראת הוראת סעיף 17 לחוק עוולות מסחריות, הדיון במעמד שני הצדדים אינו דיון בביטול הצו, כי אם דיון מחדש בבקשה שכבר נדונה במעמד צד אחד.

 

הסדר כאמור כפי שנקבע בחוק עוולות מסחריות דומה להסדר הכללי כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקסד"א"} לפיו, מקום שניתן צו זמני במעמד צד אחד "יקיים בית-המשפט דיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מארבעה-עשר ימים מיום מתן הצו" {ראה תקנה 367 לתקסד"א}.

 

בהסדרים אלה כפי שנקבעו בחוק עוולות מסחריות כמו גם בתקנות סדר הדין האזרחי, בא לידי ביטוי מובהק הכלל לפיו זכויות משפטיות תבוררנה ותקבענה במעמד שני הצדדים.

 

הנה-כי-כן, במצב דברים בו לאחר שניתן צו במעמד צד אחד, מתקיים דיון בבקשה, על-פי הוראות חוק עוולות מסחריות, במעמד שני הצדדים, כי אז הנטל מוטל על מבקש הצו להוכיח ומלכתחילה, כי "קיים חשש של ממש לביצוע עוולה".

 

אחד מן היסודות הדורשים הוכחה, ולו ברמה של "חשש של ממש" הוא בדבר קיומו של סוד מסחרי ובשים-לב כי בקביעות לכאוריות קודמות, הנסמכות על דיון שהתקיים במעמד צד אחד, אין כדי להועיל למבקש הצו, ועליו מוטל הנטל להוכיח במעמד שני הצדדים ומלכתחילה, קיומו שלחשש ממשי לביצוע עוולה כאמור.

 

כאמור, לפי הוראות חוק עוולות מסחריות, על בית-המשפט לקיים דיון בבקשה למינוי הכונס במעמד שני הצדדים לא יאוחר מ- 7 ימים מיום מתן הצו במעמד צד אחד, וזאת אלא אם קבע בית-הדין מועד מאוחר יותר "מטעמים מיוחדים שירשמו".

 

בנסיבות אלה, נוכח סד הזמנים כפי שנקבע בחוק עוולות מסחריות, ספק אם היה מקום להיעתר לבקשה להקצות זמן למבקש הצו ליתן תגובה בכתב על בקשת המשיב לצו לקיים דיון בבקשה למינוי כונס, ולביטול המינוי שנערך על-פי צד אחד שהרי קיומו של דיון דחוף בנושאים אלה טבוע בעצם מתן הצו כשהוא ניתן במעמד צד אחד, וממילא, על הצדדים להיערך אליו בהתאם {ראה גם ע"ע (ארצי) 15616-11-10 זוקו שיווק והפצה בע"מ נ' חיים (צ'רי) בקוש, תק-אר 2011(4), 263, 274 (2011)}.

 

המונח "לביצועה של עוולה" שבסעיף 16(א) לחוק עוולות מסחריות פירושו כי המבחן הוא ביצוע עוולה ולא ביצוע עוולה על-ידי הנתבע {בש"א (מחוזי יר') 9455/09 תום קפלן נ' קבוצת פי.סי.אי.סי בע"מ, תק-מח 2010(1), 3621, 3624 (2010)}.

 

בחודש אפריל 1999 פורסם חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. עם חקיקתו, קיבל צו "אנטון פילר" עיגון נורמטיבי בחקיקה ראשית בסעיפים 16 עד 17 לחוק עוולות מסחריות, אשר עוסק במקרים של גניבת עין וגזל סוד מסחרי בעניינים של קניין רוחני.

 

בשלהי שנת תשס"א, הוסף סימן ב1 לפרק כ"ח במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6, התשס"א-2001), שעניינו "תפיסת נכסים וכינוס נכסים זמני". תיקון זה קלט לתקנות סדר הדין האזרחי את צו "אנטון פילר", והרחיב את השימוש בו לכלל ההליכים האזרחיים.

 

כפי שנראה להלן בהרחבה, ישנם מספר הבדלים בין ההסדר שבחוק עוולות מסחריות, לבין ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי.

 

הראשון, בחוק עוולות מסחריות נקבע, כי קיימת סמכות לתפיסת "ראיות" בעוד שבתקנות סדר הדין האזרחי הסמכות היא לתפוס נכסים המהווים "ראיות או הדרושים לשם בירור התובענה", אשר העלמתם או השמדתם תכביד "באופן ממשי על קיום ההליך".

 

השני, בחוק עוולות מסחריות על המבקש צו להוכיח "להנחת-דעתו של בית-המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת כי קיים חשש סביר" להעלמת הנכסים או להשמדתם בעוד שבתקנות סדר הדין האזרחי מוטל על המבקש לשכנע את בית-המשפט "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי" להעלמת הנכסים או השמדתם.

 

אין הבדל משמעותי בין שני ההסדרים כאמור שכן בסופו-של-יום הפעלת הסמכות בכל הסדר והסדר מוטלת על בית-המשפט ועל-פי שיקול-דעתו.

 

השלישי, קיים הבדל בעל משמעות בין שני ההסדרים, המתבטא בחובת ההוכחה לעניין קבלת הצו במעמד צד אחד. בתקנות סדר הדין האזרחי, ברירת המחדל היא שיש ליתן צו במעמד צד אחד, אלא אם שוכנע בית-המשפט שדיון במעמד שני הצדדים לא יסכל את ביצוע הצו בעוד שבחוק עוולות מסחריות נדרש, לעומת-זאת, הוכחה פוזיטיבית כי קיים "חשש סביר שהשהיה עד לדיון במעמד שני הצדדים עלולה לגרום למבקש הצו נזק חמור או להעלמת נכסים".

 

זאת ועוד. סעיף 16(א) לחוק עוולות מסחריות קובע, כי יינתן צו כונס נכסים וצו חיפוש רק כאשר "קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה" או "לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן". לא "חשש" נאמר אלא "חשש של ממש". אשר לתפיסת ראיות נקבעו הגבלות בחקיקה אשר מצביעות על הזהירות שעל בית-המשפט לנקוט בה בהחלטה אם לתת כונס נכסים וצו חיפוש {כגון: תקנה 18 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999; תקנה 387(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 23א(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969}.

 

עוד בטרם באו לעולם דברי החקיקה האמורים, הוכרה סמכותו של בית-המשפט ליתן צו "אנטון פילר" בפסיקת בתי-המשפט {דברי בית-הדין ב- ע"ע (ארצי) 219/07 עמוס חכמון נ' LDI-Licensing Dynamics International Ltd, תק-אר 2008(3), 624, 635 (2008) כפי שיובאו בהרחבה להלן}.

 

בתחילה, נעשה שימוש בצו אך ורק במסגרת הליכים שעניינם הפרות של זכויות יוצרים, לצורך תפיסת האובייקטים, שבהם מתבטאת ההפרה.

 

מאוחר יותר הורחב השימוש בצו אל מעבר לתחומי הקניין הרוחני, ונעשה בו גם שימוש במסגרת תביעות אחרות לצורך תפיסה של ראיה או ראיות חשובות לצורך הוכחת התביעה.

 

בתי-המשפט נהגו זהירות רבה בטרם ניתן צו זה, מתוך הכרה בפגיעה הקשה בפרטיות שיש במתן צו זה, וכן מן הטעם שהסמכות לא עוגנה בחקיקה או בחקיקת-משנה, ניתן הצו מכוח הסמכות הכללית שיש לבית-המשפט ליתן "ככל שייראה לנכון בנסיבות", לפי סעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

 

הכלל המנחה את בתי-המשפט צריך להיות, שצו שכזה יינתן בזהירות רבה ורק במקרים, שהוכח באופן ברור קיומו של חשש ממשי להשמדת ראיות. כמו-כן, בעת מתן הצו, שניתן במעמד צד אחד, על בית-המשפט להקפיד מאוד לצמצם את הצו רק להיקף הדרוש לפי נסיבות המקרה. הדבר נכון במיוחד לגבי חיפוש במחשב.

 

יצויין, כי אין חזקה, כי בעלי דין משמידים ראיות. כמו-כן, אין חזקה, כי כל מי שעבד בענף ופותח עסק משלו גזל סודות מסחריות ממעסיקו הקודם.

 

נבהיר כי בעת חיפוש במעונו של אדם או במקום עבודתו, מתגלה מידע הנוגע לחייו הפרטיים, כמו נכסים שבבעלותו, פרטים על מצבו הבריאותי, קשריו עם אנשים אחרים, נושאים המעניינים אותו, ועוד.

 

מתן צו המרשה חיפוש במעונו של אדם פוגע בזכות החוקתית לפרטיות, ובמיוחד שניתן במעמד צד אחד.

 

הדבר נכון גם לגבי חיפוש במפעלו של אדם. בכל חיפוש עלולים להתגלות פרטים אודות מלוא עסקיו של האדם או החברה, לרבות לקוחותיו, המוצרים שהוא מוכר, מחקר ופיתוח מוצרים חודשים, הכנסותיו, התקשרויותיו ועוד, שאין להם קשר עם התובענה.

 

מכאן, יש להתחשב בכך, כי נוסף על הפגיעה בפרטיות, צו החיפוש כולל אשר ניתן על-ידי בית-המשפט עלול להביא לפגיעה ב"סודות מסחריים" אשר ייחשפו עם קבלת החומר שנתפס והעברתו לצד שכנגד.

 

יתרה-מזו, כאשר עסקינן בענף תחרותי, וצו חיפוש רחב וכולל עלול לפגוע בחופש התחרות בו. הדבר נכון במיוחד כאשר החברה הגדולה והמבוססת מבקשת צו נגד חברה חדשה.

 

כמו שהסודות המסחריים של בעל דין אחד הוא בעל ערך רב עבורו, כך גם הסודות המסחריים של בעל הדין שכנגד, שאצלו נעשה החיפוש, הם בעלי ערך. בענף תחרותי, יש אינטרס לבעל דין למנוע או לפגוע ביכולתו של בעל הדין שכנגד להתחרות בו, לרבות באמצעות גילוי פרטים על עסקיהם באמצעות צו חיפוש.

 

המדיניות המשפטית הראויה, המבוססת על הנחות כלכליות לפיהן משק תחרותי מיטיב עם הציבור, הינה למנוע מעשים אשר פוגעים בחופש התחרות. זוהי תכלית אחת של חוק עוולות מסחריות - למנוע מעשים הפוגעים בחופש התחרות, כגון: גניבת עין וגזילת "סוד מסחרי" תוך פגיעה בזכות הקניין.

 

יחד-עם-זאת, יש לאזן בין האינטרס לשמירה על הקניין לבין האינטרס לשמירה על חופש התחרות, ואין לאפשר מצב בו בשם השמירה על הקניין תפגע בחופש התחרות במידה לא סבירה.

 

לא-זו-אף-זו. צו החיפוש ניתן במעמד צד אחד על-פי העובדות שהמבקש מחליט למסור לבית-המשפט. צו הניתן במעמד צד אחד פוגע הן בפרטיות האדם והן בקניינו עוד בטרם נשמעה עמדתו. ולכן, על בית-המשפט להתייחס לבקשה למתן צו חיפוש במעמד צד אחד בזהירות רבה, ולהיענות לה רק במקרים נדירים בהם הוכח בצורה משכנעת מאוד, כי בעל הדין האחר עומד להשמיד או להסתיר ראיות. אין לתת צו חיפוש כדרך המלך בתובענות הנוגעות לחופש העיסוק וביצוע עוולות מסחריות.

 

ככלל, כינוס נכסים הוא סעד זמני במהותו ובבחינת כלי עזר הבא לעזרת המתדיין לשם השגת הסעד הסופי שבתובענה, ואינו אלא אמצעי עזר למימוש זכויות. סעד זה, שהוא למעשה, סעד "אנטון פילר" שמקורו בדין האנגלי, מוסדר כאמור לעיל בשני רבדים מקבילים - בתקנות סדר הדין האזרחי ובחוק עוולות מסחריות ותקנותיו.

 

ניתן לראות בצו למינוי כונס נכסים מעין צו גילוי מסמכים הממזג בתוכו יסודות של מעין חיפוש אזרחי. התובע או מי שמתעתד להיות תובע, מורשה על-פי הצו, לתפוס ולהגן על פריטי ראיות מסויימים החיוניים לו לצורך המשפט, מהעלמתם או השמדתם על-ידי הנתבע.

 

הפרק השני לחוק עוולות מסחריות, עוסק בהגנה על הסוד המסחרי וקובע מה הוא סוד מסחרי ומהו גזל סוד מסחרי, ואילו הפרק השלישי לחוק הנ"ל דן בסעדים שמקנה החוק לטובת מי שנפגע מהפרתו. בפרק זה ובתקנות שהוצאו על-פיו גובש, בין השאר, הסדר מלא אשר נועד לאפשר למי שזכותו נפגעת - כניסה לחצרים של החייב על-מנת לאתר ולתפוס ראיות במקרים של גניבת עין וגזל סוד מסחרי.

 

כעולה מנוסח סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות שתי מטרות למינוי: האחת, חיפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שימשו לביצועה. השניה, תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן.

 

עוד עולה מנוסח הסעיף כי מדובר בתרופה שביושר שלבית-המשפט שיקול-דעת מלא לנתינתה או לאי-נתינתה.

 

סעיף 17 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית-המשפט רשאי לתת צו אף במעמד צד אחד, אם הוכח להנחת-דעתו, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש סביר שהשהייה עד לדיון במעמד הצדדים עלולה לגרום למבקש הצו נזק חמור או להעלמת הנכסים. ניתן הצו במעמד צד אחד יתקיים הדיון במעמד שני הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ- 7 ימים מיום מתן הצו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

כינוס נכסים, על-פי חוק עוולות מסחריות, הינו סעד לא שגרתי בעל אופי פולשני במיוחד, שיש בו לפגוע בזכות לפרטיות של הנתבע ושל צדדים שלישיים, ועל-כן יש להפעילו בזהירות.

בהקשר זה יצויין כי מידת הזהירות מחייבת, בין השאר, גם שיקול-דעת ביחס לאחת הפגיעות החמורות ביותר, העלולות להיגרם בעת ביצוע הצו שהיא חשיפת סודותיו המסחריים של הנתבע בפני התובע. על-מנת להקטין את סכנת חשיפת הסודות המסחריים של הנתבע יש להימנע ממתן הצו כאשר קיים חשש שמטרת הצו היא "לדוג מסמכים".

 

הדרישה הקבועה בחוק עוולות מסחריות באשר למינוי כונס נכסים הן לעניין תפיסת נכסים והן לעניין תפיסת ראיות, היא כי יתקיים "חשש של ממש לביצועה של עוולה" והאובייקט לחיפוש ולתפיסת ראיות צריך שיתייחס לראיות "אשר קיים חשש סביר להעלמתן".

 

בהתייחס להוכחת "החשש הסביר" להעלמתן של ראיות יצויין כי בדרך-כלל ההוכחה כי בכוונת הנתבע להשמיד או להעלים ראיות היא קשה {ובשים-לב כי בתי-המשפט באנגליה, למשל, הנמיכו את נטל ההוכחה של דרישה זו והסתפקו בראיות אודות אמינות הנתבע, בזיון קודם של צווי בית-המשפט ומעשי הפרה קודמים}.

 

בבואו של בית-המשפט להחליט האם ליתן את הצו במעמד צד אחד ואם לאו, עליו לשקול האם התקיימו התנאים כדלקמן:

 

הראשון, האם הובאו ראיות מהימנות, לכאורה, שב"סוד מסחרי" עסקינן.

 

השני, האם הובאו ראיות מהימנות, לכאורה, שאותם "נכסים" המהווים את ה"סוד המסחרי" או ה"ראיות" לצורך הוכחת ביצועה של ה"עוולה" המתייחסת ל"סוד המסחרי" מצויים בחזקת הנתבע.

 

השלישי, האם הוכח להנחת-דעתו של בית-המשפט, כי קיים חשש סביר להעלמתם או השמדתם של הראיות ו/או הנכסים לפני קיום הדיון במעמד הצדדים.

 

הרביעי, האם הראיות והנכסים אכן דרושים לתובע לשם השגת הסעד הסופי שבתובענה.

 

בנוסף ומאחר ומדובר בצו בעל אופי פולשני, על בית-המשפט, להשתכנע גם כי מתן הצו הוא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. על בית-המשפט לוודא שאין התובע מעוניין "לדוג" ראיות מאת הנתבע, וכן על בית-המשפט לבחון את מידת הנזק העלולה להיגרם לנתבע ולצדדים שלישיים - מול נחיצות הראיות המבוקשות להוכחת התביעה {עב' (אזורי ב"ש) 2483/01 ד"ר כפיר לוצאטו נ' משה פיירניק, תק-עב 2004(1), 3818 (2004); בש"א (אזורי ת"א) 6032/03 ביטל טכנולוגיות בע"מ נ' מאיר רוזן ואח', תק-עב 2003(4), 7415 (2003)}.

 

ובמילים אחרות, על בית-המשפט להפעיל את סמכותו בהתאם לשיקול-דעת המאזן בין תכלית התרופה לבין האינטרס הסביר של הצד שכנגד. אף כי העלמת ראיות, בין אם משקלן כבד ובין אם קל, היא מעשה חמור הראוי לסנקציה הולמת, יש לזכור כי בשלב זה מדובר בחשש בלבד להעלמת הראיות, ולא בוודאות לכך, ועל-כן יש לאזן בין אינטרס המבקש לבין הבעייתיות שבמתן סעד פולשני זה.

 

בהפעלת הסמכות לפי חוק עוולות מסחריות, אם-כן, מן ההכרח כי תילקח בחשבון השפעת ההעלמה הצפויה של הראיות על ניהול ההליך {בש"א (אזורי ת"א) 10105/07 כלל פנננסים בטוחה ברוקראז' בע"מ נ' בני דקל, תק-עב 2007(4), 11085, 11088 (2007)}.

 

ב- בש"א (אזורי ת"א) 9299/07 {אקסיס מובייל בע"מ נ' אלי חסון, תק-עב 2007(4), 4366, 4367 (2007)} קבע בית-הדין:

 

"במקרה דנן, לבד מהוכחה לכאורה, כי המשיב 1 חדר למחשבי המבקשת לאחר ההודעה על-פיטוריו, אין בפניי ראיה לכאורה, כי המשיב 1 מבקש לעשות שימוש שלא כדין בקוד המקור או במידע אחר ככל שהמידע מצוי ברשותו. הנתון לפיו, חדר המשיב 1 למחשבי המבקשת שלא כדין, מצוי בידי המבקשת מיום 24.10 ולא נטען, כי מאותו יום ואילך יש בידי המבקשת נתונים על-פיהם, מבצע המשיב 1 פעולות מכוח המידע שבידו. יש ליתן משקל גם לשיהוי שבהגשת הבקשה.

 

נוכח האמור, לא מצאתי עילה ליתן צו למינוי כונס נכסים במעמד צד אחד."

 

ב- בש"א (אזורי ת"א) 10331/07 {קאי טק סוכנויות והפצת רכיבים בע"מ נ' רועי פישר, תק-עב 2008(1), 10336, 10337 (2008)} דחה בית-הדין הבקשה וקבע כי הצו המבוקש על-פי סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות הינו סעד פולשני שעל בית-המשפט להעניק במשורה ויש לשקול בכל מקרה ומקרה האם עומד הוא במבחן התכלית והמידתיות.

 

עוד נקבע כי דברים אלה נכונים בפרט כאשר לעמדת המבקשת עצמה מדובר במערכת יחסים בין שתי חברות המתחרות זו בזו ובשים-לב לחשש מפני חשיפת סודות ופרטים עסקיים.

17. ערובות ועירבון - סעיפים 19-18 לחוק עוולות מסחריות

סעיפים 19-18 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובעים כדלקמן:

 

"18. ערובות

בית-המשפט לא ייתן צו זמני לפי פרק זה אלא כפוף להמצאת ערובה מספקת להנחת-דעתו, לטובת מי שכנגדו ניתן הצו לפי סעיפים 16 או 17, לשם פיצוי בשל כל נזק שייגרם לו כתוצאה ממתן הצו, אם תידחה התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת, וכן כפוף להמצאת עירבון כאמור בסעיף 19.

 

19. עירבון

(א) עירבון כאמור בסעיף 18 יהיה בהפקדת סכום שלא יפחת מ- 1,000 ש"ח ולא יעלה על 25,000 ש"ח, כפי שיקבע בית-המשפט, סכום העירבון יופקד במזומן או בערבות בנקאית, בית-המשפט רשאי, אם שוכנע שקיימים טעמים מיוחדים לכך, להתנות את מתן הצו במתן עירבון אחר.

(ב) לבקשת הנתבע, רשאי בית-המשפט, אם שוכנע תוך כדי ההליך המשפטי שהדבר מוצדק, להגדיל את סכום העירבון מעבר לסכום האמור בסעיף-קטן (א).

(ג) נדחתה התובענה או פקע הצו הזמני, יהיה בית-המשפט הדן בתובענה רשאי להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, לטובת מי שניתן נגדו צו לפי סעיפים 16 או 17, אם שוכנע שבקשת הצו לא היתה סבירה בנסיבות העניין, חילוט העירבון אינו מותנה בגרימת נזק של ממש למי שהצו ניתן נגדו.

(ד) חילוט העירבון אינו גורע מזכותו של מי שהעירבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה שנקבעה לפי סעיף 18 או בהתאם לכל דין, בדרך של הגשת תובענה."

 

18. זכויות צד שלישי - סעיף 20 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 20 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"20. זכויות צד שלישי

(א) במתן צו לפי סעיפים 16 או 17, המסמיך כניסה לחצרים המוחזקים בידי צד שלישי, יתחשב בית-המשפט, בין היתר, באפשרות:

(1) שקיימות זכויות של הצד השלישי בנכסים או בראיות שלגביהם מתבקש הצו, וטיבן של זכויות כאמור;

(2) שהצד השלישי שותף לעוולה.

(ב) היו הנכסים או הראיות שלגביהם מתבקש צו לפי סעיפים 16 או 17 מצויים בחזקתו של צד שלישי, יודיע לו בית-המשפט על זכותו להצטרף להליך בתוך המועד שיקבע.

(ג) טוען צד שלישי לזכויות בנכסים או בראיות שנתפסו לפי פרק זה, רשאי הוא להצטרף להליך בתוך 14 ימים מן היום שנודע לו על תפיסתם.

(ד) התברר לבית-המשפט במהלך דיון כי לצד שלישי עשויות להיות זכויות בנכסים או בראיות שנתפסו לפי פרק זה, יודיע לו בית-המשפט על זכותו להצטרף כצד להליך, בתוך המועד שיקבע, הצירוף יכול שיהיה בכל שלב משלבי המשפט.

(ה) הצטרף צד שלישי להליך, יקיים בית-המשפט דיון במעמד הצד השלישי בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ- 14 ימים מיום קבלת בקשת הצירוף של הצד השלישי."

 

19. השמדת נכסים - סעיף 21 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 21 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"21. השמדת נכסים

בית-המשפט רשאי להורות, בסיום הדיון בתובענה, על אחד מאלה:

(1) על השמדת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע עוולה או אשר שימשו לביצועה (בסעיף זה: "הנכסים");

(2) אם ביקש זאת התובע - על העברת הבעלות בנכסים לידיו, בתמורה לתשלום שוויים של הנכסים, כערכם אלמלא ביצוע העוולה;

(3) על עשיית כל פעולה אחרת בנכסים."

 

על-פי סעיף הנ"ל, בית-המשפט רשאי להורות, בסיום הדיון בתובענה:

 

- על השמדת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע עוולה או אשר שימשו לביצועה {ראה למשל ת"א (מחוזי ת"א) 1139/01 {THE H.D. LEE COMPANY INC נ' מדאה השקעות בע"מ, תק-מח 2004(1), 7855, 7859 (2004)};

 

- על העברת הבעלות בנכסים לידיו {אם ביקש זאת התובע}, בתמורה לתשלום שוויים של הנכסים, כערכם אלמלא ביצוע העוולה;

 

- על עשיית כל פעולה אחרת בנכסים.

  

20. סמכות בית-הדין לעבודה - סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"22. סמכות בית-הדין לעבודה

(א) לבית-דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון:

(1) בתובענה בין עובד לבית מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' והנובעת מיחסי עובד ומעביד;

(2) בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור.

(ב) בתובענות שבית-דין לעבודה דן בהן לפי סעיף זה תהיה לשופט לבדו סמכות לתת צו מניעה זמני וכן סעדים לפי סעיפים 15 עד 20."

 

עילת תביעה של גזל סוד מסחרי כמשמעותו בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, הינה בסמכותו של בית-הדין לעבודה וזאת על-פי סעיף 22(א)(1) לחוק עוולות מסחריות הקובע כי לבית-דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בתובענה בין עובד לבית מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' והנובעת מיחסי עובד ומעביד {בש"א (משפחה ק"ג) 984/07 חברה בע"מ נ' אלמונית, תק-מש 2010(1), 495, 501 (2010)}.

 

ובמילים אחרות, סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות מקנה לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה בין עובד למעבידו שעילתה בגזל סוד מסחרי {ראה גם ת"א (שלום חי') 17862-03-09 רשת המילניום מוסך הקיבוץ בע"מ נ' הלל גבור, תק-של 2009(4), 12342, 12343 (2009)}.

 

21. אי-גילוי סוד מסחרי - סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"23. אי-גילוי סוד מסחרי

(א) בית-המשפט רשאי, מיוזמתו או על-פי בקשה, לתת צו להבטיח כי סוד מסחרי של בעל דין או של אדם אחר שהתגלה בהליך משפטי לא יפורסם.

(ב) בית-המשפט רשאי, לבקשת אדם, לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי.

(ג) בהליך משפטי בעניין אזרחי, רשאי בית-המשפט, לבקשת אדם, לתת צו בדבר אי-גילוי ראיות שיש בהן סוד מסחרי, ובלבד שראה כי העניין שיש באי-גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, וכי במתן הצו לפי סעיפים-קטנים (א) ו- (ב) אין כדי להגן על הסוד המסחרי.

(ד) בסעיף זה, "בית-משפט" - לרבות בית-דין, רשות, גוף או אדם, בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות לפי כל דין."

 

ב- רע"א 918/02 {ישראל ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ, פ"ד נו(4), 865 (2002)} קבע בית-המשפט כי בעניין היקף הגילוי הראוי של מסמכים חל סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות, המשקף את אימוצו של עיקרון המידתיות כבסיס לעיצוב כל הסדר לגילוי ראיות שיש בהן סודות מסחריים. סעיף זה, המעניק לבית-המשפט שיקול-דעת לעצב הסדרי גילוי שונים הנבדלים זה מזה בהיקף הגילוי המתחייב מהם ובמידת הפגיעה באינטרס של בעל הסוד המסחרי, סעיף זה מאפשר לערוך איזון מדוייק בין האינטרס של מבקש הגילוי כי ייקבע הסדר גילוי רחב ככל האפשר, לבין האינטרס של בעל הסודות המסחריים להגן על קניינו על-ידי קביעת הסדר גילוי מצומצם ככל הניתן.

 

יש לקבוע כי היקף הגילוי שבו יחוייב בעל הסוד המסחרי, כמו גם אופיים של הסדרי הגילוי, ייקבע בזיקה ישירה לתשתית הראייתית הלכאורית שהציג התובע להוכחת טענותיו בתביעה שהגיש. ככל שלתשתית זו תהיה עוצמה רבה יותר, כך ייטה בית-המשפט להתחשב באינטרסים של מבקש הגילוי ולהעדיפם על פני האינטרסים של בעל הסוד המסחרי. שיקול נוסף שיהיה בו כדי להשליך על היקף הגילוי נוגע לקיומן של ראיות חלופיות בידי התובע להוכחת טענותיו.

 

על בית-המשפט לעצב את הסדר הגילוי בהתחשב גם בשיקולים נורמטיביים, שבמרכזם ההשפעה האפשרית שתהיה להיקף הגילוי שייקבע על היערכות בעלי דין מראש, עוד בטרם נתגלע הסכסוך ביניהם, לצבירת ראיות העשויות להקל בדיעבד על בירור הסכסוך. על הכלל המשפטי להיות מעוצב איפוא כך שיגרום לצדדים לפעול מלכתחילה לצמצום הפער הראייתי שעימו נדרש בית-המשפט להתמודד בדיעבד לצורך יישוב הסכסוך.

 

במקרה דנן אין עוד מחלוקת כי קיימת אפשרות לקבוע הסדר מידתי לגילוי המסמכים ולעיון בהם, שיהיה בו כדי לאזן בצורה נאותה בין האינטרסים של הצדדים.

 

ב- בש"א (אזורי נצ') 2329/09 {סופר פארם ישראל בע"מ נ' כמיל ח'ריש, תק-עב 2009(2), 10358, 10359 (2009)} קבע בית-הדין כי החסיון שסעיף 23 לחוק עוולות מסחריות הינו חסיון יחסי בלבד, המעניק לבית-הדין סמכות לבחון ולאזן בין אינטרס גילוי האמת ולשם כך חשיפת הראיה, לבין האינטרס לאי-גילוי הראיה בשל הגנה על סוד מסחרי של המעסיק.

 

ככלל, יש לקבוע כי היקף הגילוי שבו יחוייב בעל הסוד המסחרי, כמו גם אופיים של הסדרי הגילוי, ייקבע בזיקה ישירה לתשתית הראייתית הלכאורית שהציג התובע להוכחת טענותיו בתביעה שהגיש. ככל שלתשתית זו תהיה עוצמה רבה יותר, כך ייטה בית-המשפט להתחשב באינטרסים של מבקש הגילוי, ולהעדיפם על פני האינטרסים של בעל הסוד המסחרי. שיקול נוסף שיהיה בו כדי להשליך על היקף הגילוי נוגע לקיומן של ראיות חלופיות בידי התובע להוכיח טענותיו {רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ, פ"ד נו(4), 865 (2002)}.

 

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 38462-12-09 {Proneuron Biotechnologies Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, תק-מח 2011(3), 9315, 9321 (2011)} נקבע כי סעיף 23(א) לחוק עוולות מסחריות קובע, כי בית-המשפט רשאי, מיוזמתו או על-פי בקשה, לתת צו להבטיח כי סוד מסחרי של בעל דין או של אדם אחר שהתגלה בהליך משפטי לא יפורסם. על-פי סעיף 23(ב) לחוק זה בית-המשפט רשאי, לבקשת אדם, לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי.

 

סוד מסחרי מוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות כמידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי בקלות על-ידי האחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעל הסוד המסחרי נוקט באמצעים סבירים בכדי להגן על הסוד המסחרי.

 

הבקשה במקרה דנן היא בקשה למתן צו להבטחת השמירה על הסודות המסחריים לאורך כל ההליך, ואין המדובר בבקשה להבטחת חסיונם במסגרת הליכי גילוי. כלומר, הנתבעת אינה מבקשת לכמוס את המסמכים מפני התובעות, אלא היא מבקשת להבטיח כי המסמכים יישמרו בסודיות בידיהן. האופן שבו מנוסחת הבקשה אינו מונע, באופן עקרוני, את הליך גילוי המסמכים הנדונים, ככל שהוא מתנהל בין שני הצדדים להליך.  

 

בית-המשפט הורה על מתן צו להבטחת שמירה על סודות מסחריים, בהתאם להוראת סעיף 23(א) לחוק עוולות מסחריות, אשר יחול על קבוצת המסמכים הראשונה המפורטת בבקשה. כנ"ל לגבי קבוצת המסמכים השניה הכוללת מסמכים שעניינם נהלי עבודה פנימיים של הנתבעת או שיש בהם מידע שעלול לגלות את שיטות העבודה ושיטות המחקר והפיתוח שהנתבעת עושה בהם שימוש.

 

קבוצת המסמכים השלישית כוללת מסמכים הקשורים לאינטרקציה שבין הנתבעת לבין צדדי ג', אשר הנתבעת מחוייבת לנהוג לגביהם בסודיות. האפשרות הטכנית לפרסם באופן פומבי נתונים אלה עלולה לפגוע באופן קשה בזכותם המהותית של צדדי ג' לשמירה על סודיות. ה"תועלת" ב"דיון ציבורי" נרחב כרגע בכל פרט ופרט, עוד לפני בירור הפרטים בבית-המשפט, אינה שקולה לנזק שעלול להיגרם בשלב זה.

 

בית-המשפט סבור כי מן הראוי להגן על האינטרסים של המומחים שהיו צד להתכתבויות שונות, וכן להגן על סודיותם וחסיונם של החולים שהשתתפו בניסוי, והמהלך היחיד אשר יבטיח זאת באופן מיטבי הוא החלת סעיף 23(א) לחוק עוולות מסחריות, גם כלפי קבוצת מסמכים זו. לפיכך, ניתן צו לפי סעיף 23(א) לחוק עוולות מסחריות, גם כלפי קבוצת המסמכים השלישית.

 

22. שמירת דינים - סעיף 24 לחוק עוולות מסחריות

סעיף 24 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

 

"24. שמירת דינים

אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, או מהוראות כל דין אחר."

 

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 5043/07 {שמואל מור נ' דנציגר - משק פרחים "דן", תק-מח 2007(1), 14120, 14121 (2007)} קבע בית-המשפט כי נוכח הוראת סעיף 24 חוק עוולות מסחריות, לפיה אין באמור בחוק עוולות מסחריות כדי לגרוע מהוראות כל דין אחר, אין בטענת המשיבה לפיה בשימוש שעושים המבקשים בסימן המסחר שבבעלותם הם מעוולים בגניבת עין, כדי לסייע לה ככל שמדובר בסימן המסחר.

 

23. תקנות עוולות מסחריות - תקנות 23-1 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999

תקנות 5-1 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעות כדלקמן:

 

"1. צו למתן דין וחשבון

(א) בלי לגרוע מהוראות פרקים ט' ו- י' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), רשאי בית-המשפט, לבקשת התובע, אם ראה כי קיימת זכות לכאורה, ליתן צו למתן דין וחשבון, אשר בו יורה לנתבע למסור פרטים וחשבונות הנוגעים לבירור התובענה, לרבות פרטים בדבר מועדי ייצור וכמויות ייצור, בדבר מפיצים וכן בדבר מועדים וכמויות של רכישות ומכירות.

(ב) דין וחשבון יינתן בתצהיר, ויש להגישו בתוך 30 ימים מיום המצאת הצו למשיב, או בתוך מועד אחר שקבע בית-המשפט.

 

2. צו נוסף

הוגש דין וחשבון בלתי-מספק, רשאי התובע לבקש מבית-המשפט צו המחייב את הנתבע לתקן או להשלים את הדין וחשבון בית-המשפט רשאי להורות על השלמת הדין וחשבון בדרך שיקבע.

 

3. הגדרה

בסימן זה, "נכסים" - נכסים אשר הופקו תוך ביצוע עוולה או שימשו לביצועה, או המהווים ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן.

 

4. מינוי כונס נכסים

(א) צו למינוי כונס נכסים לפי סעיף 16 לחוק (להלן: "צו מינוי") יכלול הוראות המכוונות לכונס הנכסים, וכן הוראה בדבר אי-הכשלת ביצוע הצו, המכוונת למי שנגדו ניתן הצו או אדם מטעמו שיהיה נוכח בעת ביצועו, צו מינוי יהיה ערוך לפי טופס 1 שבתוספת.

(ב) תקופת המינוי תהא עד למתן פסק-הדין בתובענה, זולת אם קבע בית-המשפט מועד אחר.

(ג) לא יינתן צו מינוי אלא כפוף להמצאת ערובה ועירבון כאמור בסעיפים 18 ו- 19 לחוק, וערובת כונס הנכסים כאמור בתקנה 7.

 

5. בקשה למינוי כונס נכסים

(א) בבקשה למתן צו מינוי יפרט המבקש את כל אלה;

(1) שמותיהם של הנתבע ושל צד שלישי המחזיק בחצרים שלגביהם מתבקש הצו (להלן: "מי שנגדו ניתן הצו"), מספרי זהותם, מקום מגוריהם ומענם להמצאת כתבי בי-דין, ואם היה מי מהם תאגיד - האופן שבו התאגד;

(2) מענם של החצרים שלגביהם מתבקש הצו;

(3) פירוט הנכסים שלגביהם מתבקש הצו, תיאורם ומקום הימצאם, ואם הופקו תוך ביצוע העוולה או שימשו לביצועה; כן יצויין היכן בדעתו להחזיק את הנכסים לאחר תפיסתם;

(4) היו בין הנכסים שלגביהם מתבקש הצו נכסים המהווים ראיות -הנימוקים לחשש שעליו נסמכת הבקשה.

(ב) המבקש יציע בבקשתו מועמד שיהא כונס נכסים; לבקשה יצרף את הסכמתו בכתב של המועמד למינוי."

  

ב- ע"ע (ארצי) 219/07 {עמוס חכמון נ'LDI-Licensing Dynamics International Ltd, תק-אר 2008(3), 624, 635 (2008)} קבע בית-הדין:

 

"בית-הדין הארצי מינה את עו"ד בר ככונס הנכסים, על-פי הצעה שצורפה מטעם המשיבות לבקשה, כפי המתחייב מתקנה 5(ב) לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 (להלן: "תקנות עוולות מסחריות")."

 

ב- ת"א (מחוזי חי') 263/08 {חיים שפיר נ' איתמר כהן, תק-מח 2008(1), 10538 (2008)} קבע בית-המשפט:

 

"עו"ד זיו עירוני מתמנה בזאת (בהסכמתו) ככונס נכסים ותופס נכסים בהליך הנ"ל עם סמכויות כמפורט בבקשה. על המינוי ועל פעילות כונסי הנכסים חלות הוראות תקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999. צו מינוי לפי טופס 1 שבתוספת לתקנות הנ"ל, צורף לתיק."

 

ב- בש"א (אזורי נצ') 1376/05 {א.מ. חטיפי העמק בע"מ נ' משה סבג, תק-עב 2005(1), 4862, 4874 (2005)} קבע בית-הדין:

 

"תקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 (להלן: "התקנות") קובעות כי 'המבקש יציע בבקשתו מועמד שיהא כונס נכסים; לבקשה יצרף את הסכמתו בכתב של המועמד למינוי' (תקנה 5 (ב) לתקנות)."

 

תקנה 6 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעת כדלקמן:

 

"6. העתקים מן הצו

(א) ניתן צו מינוי, ימציא המבקש לכונס הנכסים שמונה העתקים מצו המינוי, בצירוף העתקים של כל המסמכים שהוגשו לבית-המשפט במסגרת הבקשה למתן צו מינוי, ואם הוגשה תובענה, גם את מסמכי התובענה.

(ב) ניתן הצו למינוי כונס הנכסים במעמד צר אחד, ימציא כונס הנכסים, בעת ביצוע הצו, את העתק הצו ואת המסמכים האמורים בתקנת-משנה (א) גם למי שנגדו ניתן הצו, אם היה נוכח בעת החיפוש שערך, או מיד אחריו אם לא היה נוכח כאמור."

 

ב- ע"ע (ארצי) 15616-11-10 {זוקו שיווק והפצה בע"מ נ' חיים (צ'רי) בקוש, תק-אר 2011(4), 263, 273 (2011)} קבע בית-הדין:

 

"תקנה 6(א) לתקנות קובעת כי 'ניתן צו מינוי, ימציא המבקש לכונס הנכסים שמונה העתקים מצו המינוי בצירוף העתקים של כל המסמכים שהוגשו לבית-המשפט...' אין חולק שדבר זה בוצע. העובדה שהצו נמסר לכונסת במשרד בא-כוח המערערים הינה, על פניה, חסרת משמעות ואינה נגועה בכל פגם שהרי שלוחו של אדם כמותו, במיוחד כשמדובר בעורך-דין הפועל במסגרת תפקידו כנציגה של המערערת."

 

ב- בש"א (אזורי ת"א) 10105/07 {כלל פנננסים בטוחה ברוקראז' בע"מ נ' בני דקל, תק-עב 2007(4), 11085, 11090 (2007)} קבע בית-הדין:

 

"13.6. מאחר וההחלטה ניתנה במעמד צד אחד עליו להמציא למשיב, עם ביצוע הצו, את המסמכים האמורים בתקנה 6(ב) לתקנות העוולות המסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999."

 

ב- בש"א (שלום חי') 16249/03 {אי. גיל כרמל סוכנויות והפצה בע"מ נ' שאול כהן מגורי, תק-של 2003(4), 7574, 7576 (2003)} קבע בית-המשפט:

 

"ה. הנני מורה לכונס הנכסים להמציא את המסמכים המפורטים בתקנה 6(ב) לתקנות העוולות המסחריות (סעדים וסדרי דיון), התש"ס-1999, למשיבים עקב ביצוע הצו."

 

תקנות 18-7 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעות כדלקמן:

 

"7. ערובת כונס הנכסים

כונס נכסים שנתמנה, ייתן ערובה, בסכום שיפורש בצו, להבטחת אחריותו לנכסים או לחצרים שלגביהם ניתן הצו, ולכל אשר יגיע לידו בקשר אליהם; הערובה תהא בכתב ערבות ערוך לפי טופס 2 שבתוספת.

 

8. אחריות כונס הנכסים

כונס הנכסים יהא אחראי לכל נזק שגרם לנכסים או לחצרים, שלגביהם ניתן הצו, מתוך זדון או רשלנות.

  

9. חובת סודיות

כונס נכסים לא יעשה שימוש במידע או במסמכים שהגיעו אליו עקב תפקידו, ולא יגלה אותם לאחר, אלא לצורך ביצוע תפקידו, מכוח חובה על-פי דין למסור מידע או אם הורשה לכך על-ידי בית-המשפט, וינקוט אמצעים, ככל הדרוש, כדי להבטיח שהעובדים בשירותו ישמרו על סודיות כאמור.

 

10. אכיפת תשלום

כונס נכסים שלא שילם סכום המגיע ממנו, לא הגיש דין וחשבון או שגרם נזק לנכסים או לחצרים שלגביהם ניתן הצו, מתוך זדון או רשלנות, רשאי בית-המשפט להורות על עיקול נכסיו, למכרם ולהשתמש בדמי המכר לסילוק כל סכום המגיע מכונס הנכסים או לכיסוי כל הפסד שגרם, ואת היתרה ישלם לכונס הנכסים.

 

11. ביטול או שינוי הצו

בית-המשפט רשאי, בכל עת, לפי בקשת בעל דין או כונס הנכסים, לבטל את צו המינוי או לשנותו, אם ראה שנסיבות העניין מצדיקות זאת.

 

12. פקיעת הצו

צו מינוי יפקע באחת מאלה:

(1) המבקש לא המציא את העתק הצו והמסמכים כאמור בתקנה 6(ב);

(2) התובענה נדחתה, נמחקה או הופסקה, ואם נותר צו המינוי בתוקף לאחר מתן פסק-הדין - אם פסק-הדין בוצע;

(3) הצו ניתן לפני שהוגשה התובענה, והתובע לא הגיש את כתב התביעה בתוך שבעה ימים מיום נתינתו, או במועד מאוחר יותר שקבע בית-המשפט כאמור בסעיף 17(ג) לחוק.

 

13. סדרי דין

הוראות פרק זה יבואו במקום הוראות סימן ג' לפרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי.

 

14. סמכויות כונס הנכסים

משניתן צו מינוי רשאי כונס הנכסים להיכנס, בתוך המועד הקבוע בצו, לחצרים שלגביהם ניתן הצו (להלן: "החצרים") ולערוך בהם חיפוש לשם תפיסת הנכסים האמורים בצו (להלן: "הנכסים"), כונס הנכסים רשאי לצלם את החצרים, לתפוס את הנכסים, להעתיקם, לצלמם, ולעשות בהם את האמור בצו.

 

15. עדים

הכניסה, החיפוש והתפיסה ייעשו בנוכחות שני עדים; קודם לביצוע הצו יעמיד כונס הנכסים את העדים על-כך שמחובתם לשמור על סודיות המידע שהגיע אליהם אגב הכניסה, החיפוש והתפיסה, איסור השימוש בו ואיסור גילויו לאחר, ויחתימם על התחייבות לשמירת סודיות באמור.

 

16. נוכחות בעת החיפוש והתפיסה

החיפוש והתפיסה ייערכו גם בנוכחות מי שנגדו ניתן הצו, או אדם אחר מטעמו, אלא-אם-כן החליט בית-המשפט אחרת, מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

 

17. דין וחשבון על כניסה, חיפוש ותפיסה

(א) כונס הנכסים יערוך דין וחשבון על הכניסה, החיפוש והתפיסה, הדין וחשבון יהיה ערוך לפי טופס 3 שבתוספת, וייחתם בידי כונס הנכסים והעדים; כונס הנכסים יחתים על הדין וחשבון גם את מי שנגדו ניתן הצו או מי מטעמו שהיה נוכח בשעת החיפוש והתפיסה, והם זכאים להעיר בו כל הערה ולקבל העתק ממנו; סירב מי שהיה נוכח בשעת החיפוש והתפיסה לחתום על הדין וחשבון, יציין כונס הנכסים בדין וחשבון את שמו ואת העובדה שסירב לחתום.

(ב) כונס הנכסים יגיש לבית-המשפט, בתוך שבעה ימים מיום ביצוע החיפוש והתפיסה, את הדין וחשבון כאמור בתקנת-משנה (א) וימציא העתקים ממנו לבעלי הדין.

 

18. שמירת סודיות וטענת סוד מסחרי

היו בין הנכסים שנתפסו או שהועתקו, מסמכים, מחשב, חומר מחשב או פלט כהגדרתם בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995, או נכסים שבעת החיפוש טען מי שנגדו ניתן הצו כי הם סוד מסחרי, יישארו נכסים כאמור בידי כונס הנכסים, והוא ישמור בסוד את תוכנם, ולא יגלה אותו אף למבקש, עד לקיום דיון במעמד כל הצדדים, שבו יכריע בית-המשפט מה ייעשה בהם, בית-המשפט רשאי לאפשר גילוי לפני קיום דיון כאמור, מטעמים מיוחדים שיירשמו."

                  

ב- ת"א (שלום ת"א) 69924/06 {נויברגר אפריים נ' עו"ד עציוני, תק-של 2007(2), 809, 814 (2007)} נדונה בקשה לסילוק על-הסף של תביעה בסד"מ שהוגשה נגד המבקש בטענה כי המבקש, במסגרת תפקידו ככונס נכסים, שמונה על-ידי בית-הדין לעבודה לתפיסת נכסים אשר נחשדו שהועתקו מחברה בה עבד המשיב, הפר את תקנה 18 לתקנות עוולות מסחריות, ובכך גרם לו נזק. המבקש טוען כי כתב התביעה אינו מגלה כנגדו עילה משני טעמים: כתב הערובה אינו יוצר עילת תביעה בנזיקין או יחסים חוזיים בין התובע לנתבע; הפרת הוראת תקנה 18 הנ"ל אינה מקימה למשיב זכות לתבוע כספים מכוח כתב הערובה של המבקש.

 

בית-משפט השלום דחה את הבקשה ופסק כי מחיקה על-הסף הינה בסמכות בית-המשפט כאשר כתב התביעה לא מראה עילה. השאלה היא אם התובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, האם מערכת עובדתית זו מוכרת לפי חוק כלשהו ככזו, שיש להעניק בגינה סעד משפטי המבוקש בכתב התביעה. בית-המשפט יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה. לכן, בית-המשפט נוקט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת היעדר עילה. מחיקה או דחיה על-הסף ננקטות רק בלית ברירה, שכן פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הינו לעולם עדיף.

 

במקרה בו המשיב טוען להפרת סודיות, על הכונס לשמור בסוד את תוכנם, עד לקיום דיון במעמד כל הצדדים, שבו יכריע בית-המשפט מה ייעשה בהם. הסעד הזמני מטפל רק בצדו האחד של המטבע, היינו, בעניינו של התובע, אולם יש להתחשב לא רק בנזקו האפשרי של התובע, אלא גם בנזקו האפשרי של הנתבע, ומכאן צמיחתה של הערובה. מטרת הערובה להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, כדי שניתן יהיה לפצותו, בבוא העת, ואם הנתונים יצדיקו זאת בגין הנזק שבינתיים סבל.

 

בית-המשפט ימחק תביעה על-הסף רק כאשר ברור כי התובע לא יוכל לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית-המשפט ישתמש בסמכותו זו במקרים יוצאי דופן. עם-זאת, כאשר מתברר כבר בשלב מוקדם, כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות על ידו בכתב התביעה, לא יהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין הוראת חוק המצדיקה זאת לא יהיה טעם להשמיע ראיות והתוצאה המשפטית בכל מקרה תהיה הידועה מראש.

 

בית-המשפט צריך לנהוג בזהירות בהשתמשו בכוחו למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה, ולכן אם קיימת אפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד שתבע, לא מוחקים את כתב התביעה על-הסף. במקרה דנן, קבע בית-המשפט כי לא ניתן לקבוע אם התובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, לא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו, ודין הבקשה להידחות.

  

תקנות 22-19 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעות כדלקמן:

 

"19. החזקת הנכסים

(א) על כונס הנכסים להחזיק בנכסים שנתפסו על-פי צו המינוי עד שיחליט בית-המשפט מה ייעשה בהם.

(ב) בית-המשפט רשאי, בכל עת, לפי בקשת כונס הנכסים או אחד מבעלי הדין, להורות מה ייעשה בנכסים שנתפסו, לרבות מתן צו למכירתם של נכסים העלולים להתקלקל ולגבי אופן המכירה ודין דמי המכר.

(ג) לא ניתנה החלטה מה ייעשה בנכסים עד סיום הדיון בתובענה, יורה בית-המשפט בסיום הדיון בתובענה מה ייעשה בהם, הורה בית-המשפט על השמדת הנכסים - יורה מי יבצע את ההשמדה באיזה אופן, והמועד שבו תבוצע."

 

20. הודעת מטעם בית-המשפט

(א) היו הנכסים או הראיות נושא צו המינוי מצויים בחזקתו של צד שלישי, ימציא לו כונס הנכסים, בעת ביצוע הצו, את הודעת בית-המשפט על זכותו להצטרף להליך כאמור בסעיף 20(ב) לחוק, בצירוף העתקי המסמכים האמורים בתקנה 6(א).

(ב) הודיע בית-המשפט לצד שלישי על זכותו להצטרף להליך כאמור בסעיף 20(ד) לחוק, יצורפו להודעת בית-המשפט העתקי המסמכים האמורים בתקנה 6(א).

 

21. הודעת הצטרפות

(א) הצטרפות של צד שלישי לפי סעיף 20 לחוק תהא בהודעה בכתב; ההודעה ומצורפיה יוגשו לבית-המשפט במספר עותקים מספיק לשם המצאה לכל בעלי הדין.

(ב) בהודעת הצטרפות יפורטו:

(1) שמו של הצד השלישי, מספר זהותו, מקום מגוריו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם היה תאגיד - האופן שבו התאגד;

(2) עניינו של הצד השלישי בבקשה לצו מינוי, לרבות אם יש לו זכויות בנכסים וטיבן של זכויות כאמור;

(3) עמדת הצד השלישי באשר לבקשה לצו מינוי.

(ג) להודעת הצטרפות יצורפו תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד להודעה וכן העתק כל מסמך שעליו היא נסמכת.

(ד) הוגשה הודעת הצטרפות, יומצא עותק ממנה וממצורפיה לכל בעלי הדין, יחד עם הודעה בדבר המועד לדיון כאמור בסעיף 20(ה) לחוק.

 

22. תחולת תקנות סדר הדין האזרחי ותקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) (תיקון: התש"ס)

על הליכים על-פי החוק בכל עניין שאינו מוסדר בתקנות אלה, יחולו, בשינויים המחוייבים, תקנות סדר הדין האזרחי, ואולם על הליכים כאמור בפני בית-הדין לעבודה, יחולו, בשינויים המחוייבים, תקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991."

 

ב- בש"א (אזורי ת"א) 7810/06 {LDI licensing Dynamics International Ltd נ' עמוס חכמון, תק-עב 2006(4), 5716, 5724 (2006)} נדונה בקשה דחופה למינוי כונס נכסים במעמד צד אחד, בה התבקש בית-הדין במעמד צד אחד לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיפים 17-16 לחוק עוולות מסחריות, ולהורות בדחיפות על מינוי כונס נכסים לשם חיפוש ותפיסת נכסים ו/או מסמכים אצל המשיבים, לרבות מחשב, חומר מחשב או פלט, המוחזקים בחצריהם של המשיבים 2-1 ו- 6-5, אשר הופקו תוך ביצוע עוולה ו/או שימשו לביצועה ומהווים ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן על-ידי המשיבים, צילומן, שכפולן או העתקן של הראיות האמורות בידי כונס הנכסים והשבתן למשיבים לאחר מכן.

 

ככלל, כינוס נכסים הוא סעד זמני במהותו ובבחינת כלי עזר הבא לעזרת המתדיין לשם השגת הסעד הסופי שבתובענה, ואינו אלא אמצעי עזר למימוש זכויות. סעד זה, שהוא למעשה, סעד "אנטון פילר" שמקורו בדין האנגלי, מוסדר היום בשני רבדים מקבילים - בתקנות סדר הדין האזרחי ובחוק עוולות מסחריות ותקנותיו.

 

הפרק השני לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 עוסק בהגנה על הסוד המסחרי וקובע מה הוא סוד מסחרי ומהו גזל סוד מסחרי, ואילו הפרק השלישי דן בסעדים שמקנה החוק לטובת מי שנפגע מהפרתו. בפרק זה ובתקנות שהוצאו על-פיו גובש, בין השאר, הסדר מלא אשר נועד לאפשר למי שזכותו נפגעת - כניסה לחצרים  של החייב על-מנת לאתר ולתפוס ראיות במקרים של גניבת עין וגזל סוד מסחרי.

 

כינוס נכסים, על-פי חוק עוולות מסחריות, הינו סעד לא שגרתי בעל אופי פולשני במיוחד, שיש בו לפגוע בזכות לפרטיות של הנתבע ושל צדדים שלישיים, ועל-כן יש להפעילו "בזהירות, אך בנמרצות ראויה" כמתחייב מתכליתו של החוק {ראה לעניין זה: מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר, 71}.

 

בהקשר זה יצויין כי מידת הזהירות מחייבת, בין השאר, גם שיקול-דעת ביחס לאחת הפגיעות החמורות ביותר, העלולות להיגרם בעת ביצוע הצו שהיא חשיפת סודותיו המסחריים של הנתבע בפני התובע. על-מנת להקטין את סכנת  חשיפת הסודות המסחריים של הנתבע יש להימנע ממתן הצו כאשר קיים חשש שמטרת הצו היא "לדוג מסמכים".

 

הדרישה הקבועה בחוק עוולות מסחריות באשר למינוי כונס נכסים הן לעניין תפיסת נכסים והן לעניין תפיסת ראיות, היא כי יתקיים "חשש של ממש לביצועה של עוולה"; והאובייקט לחיפוש ולתפיסת ראיות צריך שיתייחס לראיות "אשר קיים חשש סביר להעלמתן".

 

כמתחייב מהאמור לעיל, בבוא בית-הדין להחליט האם ליתן את הצו במעמד צד אחד, אם לאו, עליו לשקול האם התקיימו התנאים כדלקמן {ראה לעניין זה: מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר, 73}:

 

(א) האם הובאו ראיות מהימנות, לכאורה, שב"סוד מסחרי" עסקינן.

 

(ב) האם הובאו ראיות מהימנות, לכאורה, שאותם "נכסים" המהווים את ה"סוד המסחרי" או ה"ראיות" לצורך הוכחת ביצועה של ה"עוולה" המתייחסת ל"סוד המסחרי" מצויים בחזקת הנתבע.

 

(ג) האם הוכח להנחת דעתו של בית-הדין, כי קיים חשש סביר להעלמתם או השמדתם של הראיות ו/או הנכסים לפני קיום הדיון במעמד הצדדים.

 

(ד) האם הראיות והנכסים אכן דרושים לתובע לשם השגת הסעד הסופי שבתובענה.

 

בנוסף, מאחר ומדובר בצו בעל אופי פולשני, על בית-הדין, להשתכנע גם כי מתן הצו הוא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, עליו לוודא שאין התובע מעוניין "לדוג" ראיות מאת הנתבע, וכן על בית-הדין לבחון את מידת הנזק העלולה להיגרם לנתבע ולצדדים שלישיים - מול נחיצות הראיות המבוקשות להוכחת התביעה.

 

על-פי ההלכה הפסוקה, "סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו, היינו עליו לתאר ולפרט מהו הסוד, וכן להוכיח את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד" בנוסף להוכחה כי הוא נוקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירתו.

 

עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי רשימת לקוחות וספקים יכולה להיחשב כסוד מסחרי ובלבד שמדובר בלקוחות וספקים של ממש, ולא בכל מקרה די בכך שבידי אדם רשימת לקוחות מסויימת כדי לקבוע כי הוא מחזיק בסוד מסחרי: "...רשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות בהן יכוח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה 'מן המוכן' " {ע"א 9046/96 פרידה בן ברוך, נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נד(1), 625, 634 (2000)}.

 

עוד נקבע כי במקרים רבים חשיבותה של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העסקאות עימו, המחירים, התנאים הייחודיים וכד' - אולם לאלה "תוחלת חיים" קצרה "בנושא זה יש להביא בחשבון שינויים במחירון ובתנאים היחודיים, שכן אם, דרך משל, אלו משתנים בכל שלושה חודשים, הרי שאם הוצאת המחירון החדש עיקר הסוד המסחרי איננו עוד בגדר 'סוד מסחרי' " {דברי הנשיא אדלר ב- ע"ע 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ נ' פודליין בע"מ ואח', פ"ד לח(2003), 72 (2002)}.

 

זאת ועוד, לא הובאה כל ראיה לכאורה כי המסמכים המבוקשים כוללים "סודות מסחריים" של המבקשות. האמירה של מר פוקס כי מסמכים אלה "כוללים בוודאי מידע סודי..." אינה מספקת לצורך מתן הצו. כן לא הובאה כל ראיה לכאורה כי הראיות לצורך הוכחת ביצוען של העוולות הנטענות אכן מצויות בחזקת המשיבים.

 

עוד יצויין, כי גם אם מחברת כרטיסי הביקור של הספקים ו/או הלקוחות שאותה ניהל המשיב 1 במהלך עבודתו במבקשות, היא בבחינת סוד מסחרי ורכוש של המבקשות והיא "נגזלה" על-ידי המשיב 1, כטענת המבקשות - אין די בכך בלבד כדי להצדיק מתן הצו המבוקש.

                  

בהתייחס לפנקסי החשבוניות, לא שוכנע בית-המשפט, כאמור, כי קיים חשש סביר להעלמתן, ומכל מקום, ובכפוף לדין תוכלנה המבקשות לבקש גילוי ועיון במסמכים אלה במסגרת של גילוי מסמכים.

 

אשר-על-כן קבע בית-המשפט כי הבקשה נדחית.

  

תקנה 23 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעת כדלקמן:

 

"23. תחולה

הוראות פרקים א' ו- ב' יחולו, כפוף לסעיף 12 לחוק, על העוולות של גניבת עין וגזל סוד מסחרי בלבד."