לבית משפט של פשיטת רגל הסמכות לפקח על הליכי מימוש נכס השייך לחייב הנעשים במסגרת ההוצאה לפועל; אין בקביעת מנגנון פיקוח כדי להפקיע מידי הנושה המובטח את כוחו לממש את הנכסים המשועבדים, ומימוש בפועל ייעשה  בדרך כלל  באמצעות המערכת המיומנת של ההוצאה לפועל; על הנושה המובטח להגיש בקשה לבית משפט של פשט"ר להמשך הליכי מימוש, לה יצורפו כמשיבים כנ"ר ונאמן, יפורטו שווי  הנכס, יתרת חוב לסילוק לנושה המבוטח וכיו"ב, ורק לאחר שבית המשפט ייעתר לבקשה ויגדיר  את אופן הפיקוח של הנאמן והכנ"ר על הליכי המימוש, ימשיך הנושה המובטח במימוש הנכס.

תיק ההוצל"פ נפתח לביצועו של פסק דין, כאשר ככל ובפי החייבת טענה כלפי החבות ו/או היקפה היה עליה להעלותה בפני בית המשפט, שכן ככל ואין החלטה או פסק דין מאוחר יותר אין מקום לברר טענות החייבת בעניין טיב הסחורה, גובה החוב וכדומה; הבסיס המשפטי להרמת מסך בהליכי ההוצאה לפועל מצוי בהרחבתו של סעיף 28(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

סעיף 6(ב) לחוק ההוצאה לפועל אמנם קובע, כי "לא תוגש בקשה לביצוע פסק דין כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שחלף המועד שנקבע בפסק הדין לביצועו, ואם לא נקבע מועד כאמור – לאחר שחלפו 30 ימים מיום מתן פסק הדין; ניתן פסק הדין שלא במעמד החייב ונדרש הזוכה או בא כוחו להמציא את פסק הדין לחייב, יחל מניין 30 הימים במועד המצאת פסק הדין.

החייב לא עמד בנטל ההוכחה לפי ס' 19 לחוק הוצל"פ ולא הוכיח הסכמה לזקיפת הסכום מצד הזוכה, ולכן לא הוכח כי הסכום בסך 6600 ₪ שולם ע"ח דמי המזונות; רשם הוצל"פ אינו מוסמך לפרוס חוב מזונות וכידוע דין הצמדה למדד כדין דמי מזונות.

חרף כך שהכונסת לאחר מינויה לא דיווחה למנהל על כך, נוהלה  חליפת מכתבים עם המנהל - שאין להתעלם ממנה והצמדות המנהל באופן דווקני לטענה כי לא דווח לו ב'רחל בתך הקטנה' על מינוי הכונסת - אינה במקומה; הזוכה נהג המנהל בחוסר תום לב, אני סבורה כי על המנהל לאפשר השלמת רישום הזכויות בנכס כנגד תשלום דמי חכירה מיום מינוי הכונסת לתפקידה ועד המועד בו נמסרה החזקה בנכס לרוכשים מהכונסת, כשלסך זה לא יצורפו רבית, הפרשי הצמדה ו/או קנסות כלשהם, ולא כל שכן הוצאות משפט כלשהן של ממ"י.

משהנחה זו לא מומשה היה על הזוכה/ב"כ הזוכה להתחיל בנקיטת הליכים לקידום גביית החוב ולא "לישון" על זכויותיו ולסמוך אך על דברי החייב, שכטענתה, אינם אמינים; הורע מצבו של החייב בכך שהחוב גדל בסכום של כ- 10,000 ₪ בשל הריבית וההצמדות, אך יחד עם זאת לא הוכח על ידי החייב, כי הזוכה ויתר על מימוש זכותו. החייב לא הרים הנטל להוכיח כי באותה תקופה הזוכה כלל לא היה בעל עניין בחוב וכי אי נקיטת ההליכים נבעה מוויתור.

משעולה כי קיימת אף עדיפות לאלו אשר נקטו הליכי עיקול על פני נושים שלא נקטו כל הליך; צד ג' יפקיד את החלק היחסי בגין חובות בתיקי ההוצל"פ, כפי המופיע בעיקולים שהוטלו אצלו וכפי שנקבע לעיל וגזברות ההוצל"פ תבצע החלוקה, ככל והיא נוגעת לתיק ההוצל"פ; צד ג' יפקיד לתיק ההוצל"פ הסכום הרלוונטי בגין כל חלוקה לעיל באופן נפרד, בצרוף תחשיב, על מנת לאפשר החלוקה האמורה, כדין, על ידי גזברות ההוצל"פ.

חזקה על החייב שידע על ההליכים המתנהלים נגדו בתיק הוצל"פ למן היום שבו קיבל לידיו את כתב האזהרה בתיק ואולם מאחר וגרסתו של החייב בנוגע למועד שבו ידע הלכה למעשה על הבקשה לעיקול והחלטה לממש לא נסתרה, לפיכך יש מקום לדון בבקשת החייב כאילו הוגשה במועד, בין היתר על מנת לאפשר לחייב למצות את טיעוניו בסוגיה.

ביחס למסמכים שהוגשו על ידי החייב, בכתב ידו, טענו הזוכים, כי לא ניתן להכיר בהוצאות הנטענות היות ועסקינן ב"שרבוט בכתב יד של סכומים שכביכול הוצאו לכאורה ואפילו לא ידוע מהיכן הוצאו", כאשר אין בכך די כדי להוכיח הוצאות מחשבונה של המנוחה ולידי מי שולם ובעבור איזו רכישה, שכן אין די בהוכחת פירעון חוב, אלא יש להוכיח כי החוב הספציפי, נשוא הדיון, הוא זה אשר נפרע.

כיום, ניתן להוסיף בעקבות הפסיקה העדכנית, מימד נוסף הנעוץ בעיקרו בזכות הגישה של בעל דין לערכאות שהוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי על חוקי. הכרה זו במעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות, משפיעה על ההערכה של עוצמת האינטרס של בעל הדין המבקש לעמוד על זכויותיו בערכאות; הדבר משליך, מטבע הדברים, גם על הערכת משקלם היחסי של אותם ערכים המקופלים במוסד "ההבהרה" והצורך בהתוויה אובייקטיבית, ככל שניתן, של מלאכת ההעדפה ביניהם, כך שיהיה ניתן לגלות גמישות ורוחב לב בשעת השימוש במנגנון זה.