השאלה האם עדיין קיים חוב לנמחה ו/או האם נתקבלו כספים לידיו מגורמים נוספים בהתאם להמחאה – אינה שאלה שעומדת על הפרק וספק האם לרשם הוצל"פ הסמכות לדון בה ולהכריע, שכן עניין הוא לצדדים החתומים על ההמחאה ביחסים שבינם לבין עצמם ואין המדובר ביחסים המשפיעים על החבות של החייבים כלפי הזוכים או הנמחים.

על החייב לשאת בתשלום האגרה כאשר הזוכה בתיק דנן הינו "מנהל מקרקעי ישראל" וכאמור חל עליו הפטור האמור בסעיף 19 לתקנות בתי המשפט (אגרות). לפיכך ובהתאם לתקנה 6 (א) לתקנות, אגרה שלא שילם הזוכה לפי תקנה 5, תחול על  החייב אשר עליו לשאת בתשלום סכום האגרה.

לאחר שפסק הדין כבר ניתן, אי אפשר לעורר טענה שגובשה לפני מתן פסק הדין נגד חבותו העקרונית של החייב, ואף לא נגד היקף החבות. טענת פירעון שגובשה לפני מתן פסק הדין, יש לטעון בבית המשפט שדן בתביעה. ואם לא נטענה שם כי אז עבר זמנה ולא ניתן להעלות אותה בפני הרשם, מכיוון שאין הוא משמש דרגת ערעור על פסק דין של בית המשפט.

קיים הבדל ברור בין סמכותו של הרשם להטיל עיקול, לבין סמכותו של בית המשפט המחוזי.  הסמכות להטיל עיקול על מקרקעין נתונה לרשם רק כאשר מקרקעי החייב רשומים על שמו. ולעומת זאת, אם המקרקעין רשומים על שם אדם אחר שאיננו החייב, יש לערוך בירור עובדתי ומשפטי באשר למהות זכויותיו של החייב בנכס.  בירור כזה איננו יכול להתנהל בפני הרשם שסמכותו מנהלית- ביצועית בעיקרה, אלא בפני ערכאה שיפוטית שתערוך דיון בטענות  המהותיות ותבדוק את הטענות לגופן.

יש להכריע בשאלה האם יש לראות בהחלטות שהורו על הגדלת קרן החוב בגין הוצאות חריגות שבמסגרתן נדחו טענות שהועלו על ידי החייב כנגד ההגדלות (בין אם במסגרת בקשה בטענת פרעתי ובין אם במסגרת בקשה להקטנת חוב או התנגדות להגדלה) מעשה בית דין  כפי שטוען ב"כ הזוכה, וככל שכך, החייב מושתק מלהעלותן.

ההלכה הכללית קובעת, כי רשם ההוצל"פ, אינו מוסמך להוסיף על פסה"ד המבוצע ולקרוא לתוכו את מה שלא  נכתב בו.

מסגרת דיון בטענת "פרעתי" מוגבלת לטענות החייבים לפיהן  מילאו אחר פסק הדין או אין הם חייבים עוד למלא אחריו. "....  ונתבע המתגונן בטענת "פרעתי" הוא בבחינת  המוציא מחברו", שכן  חוב שלא נפרע שריר וקיים. נטל השכנוע להוכחת הפירעון הוא על הנתבע, ואם לא הוכחה טענתו כדבעי, הנתבע חב.

מהדברים שהושמעו בפני עולה, כי הזוכה והחייב חזרו לחיים משותפים, אולם לטענת הזוכה החזרה לא הייתה רצופה ויציבה ובסופה נפרדו הצדדים סופית והתגרשו בחודש אפריל 2010; התנהלותה של הזוכה בנקיטת הליכים לביצוע החלטת בית המשפט, מהווה שיהוי אשר יש בו בכדי להשליך הן על שאלת נטל הראיה והן על שאלת יתרת החוב בתיק.

כשברור ששווי הנכס יותיר לאחר סילוק החוב לנושה המובטח קופת כינוס לחלוקה בין הנושים - ומתוך הנחה כי אין תמריץ למיקסום התמורה - על הנושה המובטח להגיש בקשה לבית משפט של פשט"ר להמשך הליכי מימוש, לה יצורפו כמשיבים כנ"ר ונאמן, יפורטו שווי  הנכס, יתרת חוב לסילוק לנושה המבוטח וכיו"ב, ורק לאחר שבית המשפט ייעתר לבקשה ויגדיר  את אופן הפיקוח של הנאמן והכנ"ר על הליכי המימוש, ימשיך הנושה המובטח במימוש הנכס.        

לא הוסבר ולא ניתן כל נימוק מניח את הדעת מדוע בוצעו לכאורה תשלומים אך כשנתיים לאחר שנמכרה החייבת. כמו כן לא הוכח בפניי התשלום בפועל ומקורו, אשר בוצע, כאמור, במזומן כנגד שטרי החוב, מכיסו הפרטי של בעלי צד ג' לכיסו הפרטי של בעלי החייבת כאשר מנגד דווחה ההוצאה לרשויות המס כהוצאה של צד ג' כחברה.