מאז התיקון לחוק המעצרים, נדרשת קבלת רשות על מנת להגיש ערר על החלטת בית משפט מחוזי בערר שהוגש על החלטות בהליכי מעצר בבית משפט השלום. הלכה היא שרשות שכזו תינתן אך ורק כאשר בקשת רשות הערר מעלה סוגיות עקרוניות ובעלות חשיבות החורגות מעניינם של הצדדים, או בנסיבות מיוחדות.

בחינת חומר הראיות מעלה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית ברמה הנדרשת לביסוס אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בשלב מקדמי זה אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה במסגרת ההליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי.

טענת "ההגנה מן הצדק" כרוכה באיזון בין מספר נרחב של שיקולים, ובהם: קידום האינטרס הציבורי; שמירה על זכויותיהם החוקתיות של נאשמים; הרצון להגיע לחקר האמת; הצורך בהגנה על הציבור; החובה להימנע משימוש לרעה בכוח שלטוני.

כדי שתינתן רשות ערעור למי שכבר הובא עניינו בפני שתי ערכאות, עליו להראות כי מקרהו מקים שאלה משפטית שחשיבותה והשפעתה חורגות מעניינו שלו, בית המשפט קבע כי אין מדובר בסטייה מההלכה אלא בקביעת עובדות פוזיטיבית של בית המשפט על בסיס דיון שהתקיים בפניו כי החלוקה בעין במקרה זה אינה אפשרית. משקבע כך בית המשפט, שוב לא היה כל צורך לנמק את פסק דינו ביחס להלכות שעניינן שאלת נטל ההוכחה.

מחד, השיקול של סופיות הדיון מחייב כי מניין הימים להגשת ערעור יתחיל במועד קבלת ההחלטה המקורית, ובעל דין לא יוכל לאפס את מניין הימים על ידי הגשת בקשות לעיון מחדש. מאידך, היעילות הדיונית מובילה למסקנה כי ראוי להימנע מכפילות, במסגרתה הן הערכאה הדיונית הן ערכאת הערעור דנות באותו הליך עצמו.

בגדרי הבחינה הלכאורית הנדרשת בשלב המעצר, נראה כי העורר היה מודע לאפשרות לכך שעבירת הגניבה תתפתח לכדי עבירת שוד. זאת כמובן בלי לטעת מסמרות, שכן מקומן של הטענות בנוגע לעבירה בה יש להרשיע את העורר מקומן להישמע במסגרת ההליך העיקרי. התשתית הראייתית הלכאורית בתיק מבססת את מעורבותו של העורר בעבירת שוד. בנסיבות בהן נעברה העבירה יש כדי ללמד על מסוכנותו של העורר ולהקים עילת מעצר.