לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן בסעדים זמניים, ומכאן שערכאת הערעור תטה שלא להתערב בשיקול דעת זה אלא במצבים חריגים.

בית המשפט קבע כי סעיף 208(א)(8) לחוק התכנון והבניה מטיל אחריות במישרין על האדריכל והמהנדס לביצוע של התוכנית על פי דין. אחריות זו מוטלת רק על הגורמים המנויים בסעיף החוק, ואין לדרוש מהמדינה ליטול את האחריות לתקינות פעולתם; לא עומדת לשניים ההגנה המנויה בסעיף 208(ב) לחוק, שכן הם לא הוכיחו כי ביצוע כל מאמץ שהוא למניעת הבניה הלא חוקית.

הכרעתה של הערכאה הדיונית בשאלת האחריות אינה עילה למתן רשות ערעור. על המבקשת להמתין עד למתן פסק הדין הסופי, ולהעלות את השגותיה בשאלת האחריות במסגרת הערעור, "שכן רק לאחר מתן פסק-הדין הסופי מתבהרת התוצאה האופרטיבית, וכל ענייני הביניים חשובים ככל שיהיו 'נבלעים' באותו פסק דין סופי".

העבירות שמיוחסות לעורר הן חמורות, והן מלמדות על הסכנה שנשקפת ממנו; קיים סיכון שהעורר יתקשה להתמודד ולשמור על תנאי חלופת המעצר המוצעת. בנסיבות אלה אין מקום ללכת כברת דרך נוספת לטובתו של העורר ולהורות על תסקיר משלים נוסף, שלא נראה שיועיל כאן. בשלב זה אין מנוס איפוא מלקבוע כי העורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.

בל נשכח, כי עסקינן בבקשה לרשות ערעור, וכשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת.

לאחר הגשת בקשת רשות הערעור עתרו המבקשים לתיקון הבקשה על מנת להוסיף טענות בנוגע ל"סירובו של כב' בית המשפט המחוזי, לדון תחילה ועוד בטרם ידון בכל עניין אחר, בבקשת המבקש 1, להעברת הנאמן מתפקידו"; מכתבי הטענות שלפניי עולה, כי החייב הגיש בקשה נפרדת להעברת הנאמן מתפקידו. לפיכך, איני רואה מקום להידרש במסגרת הבקשה דנא לטענות בנוגע ליחסי החייב והנאמן.

בית המשפט שבפניו מתנהל ההליך העיקרי – הוא הפורום הנאות לקבלת החלטות פרוצדוראליות, טכניות, באשר לאופן ניהול ההליך. כן נועד הצו למנוע סרבול מיותר וסחבת, שהן תוצאה בלתי-נמנעת מהגשת עודף בקשות רשות ערעור על כל צעד ושעל.