ניתן למבקשת צו כינוס נכסים על פי בקשתה, לטענתה שגה בית המשפט המחוזי עת הפחית את התשלום באופן חלקי ולזמן קצוב בלבד.

ההליכים בפסיקת ההוצאות "נתקעה" בסבך דיוני נוכח המועד בו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור – לאחר חלוף המועד ביחס לפסק הדין, וטרם חלוף המועד ביחס לפסיקתא. בנסיבות אלו, ולנוכח האמור בפסיקתא - "עניין ההוצאות ששולמו ע"י המערער למשיבים ע"פ פסק הדין של בימ"ש קמא ידונו ע"י הערכאה הדיונית".

המקרקעין שבבית צפפא אינם מוסדרים, תחומה הבקשה בגדרו של סכסוך פרטי-משפחתי, ולא נמצא בה פן עקרוני או ציבורי החורג מכך. יצוין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק כדבעי, ולא עולה בו על פניו כל טעות. לא מצאתי ממש בהשגת המבקש על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה בית משפט השלום הוא אשר ידון בחלקו של כל אחד מן האחים במקרקעין. המדובר בקביעות עובדתיות אשר צריכות להתברר בערכאה המבררת.

לא מצאתי עילה להעניק לו רשות ערעור. הבקשה מתמקדת בשאלה האם קיימה הוועדה את פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי אם לאו. בפסק דין זה נקבע כי יש "להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית העליונה על מנת שתשוב ותדון בטענות המערער". בהמשך לכך ביקשה הוועדה, כאמור, לערוך למבקש שתי בדיקות רפואיות נוספות על מנת לבחון עד תום את טענותיו. מהחומר עולה כי הוועדה אף זימנה את המבקש להתייצב לצורך דיון נוסף, אולם המבקש לא טרח להיענות לפניות אלו.

בית המשפט פעל בהתאם להלכות הנהוגות בדבר היקף התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה על מינוי מומחה. אכן, אין משמעותה של "הגישה הליברלית" בהקשר זה כי נפרצו הסכרים כולם וכי הדרישה לקיומה של ראשית ראיה רוקנה מתוכן. עם זאת, במקרה זה מצא בית משפט השלום ראשית ראיה שמשקלה מספק, על-פי שיקול דעתו, לצורך מינוי מומחה.

לא מצאתי כי יש בעונש אשר הושת על המבקש, משום סטייה כלשהי ממדיניות הענישה המקובלת, ואין בנסיבותיו של המקרה כדי להצדיק מתן רשות לערעור נוסף על גזר הדין. זאת בעיקר, שעה שבבקשה עצמה לא נטען כי במקרה דנן מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות נכבדה החורגת מעניינם של הצדדים.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך גם, אין בטענות המבקש באשר לחומרת העונש שהוטל עליו כדי להקים עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, בהעדר סטייה של ממש ממדיניות הענישה המקובלת.

הנסיבות המתוארות בכתב האישום, הן חמורות וקשות, וניתן ללמוד מהן על מסוכנותם הרבה ואופיים האלים של העוררים. בכך שניהלו מרדף אחר רכבו של המתלונן ולאחר מכן תקפו אותו באכזריות כה רבה, קיים חשש ממשי כי הם יוסיפו להוות סכנה לשלום הציבור.

מתקבל הערעור ופסק הדין מבוטל, בלא היזקקות לטיעוני הצדדים לגוף הערעור, בנסיבות אלה המסקנה המתבקשת היא כי הערעור שלפנינו התייתר, שכן השאלה האם מן הראוי היה לקבל את התנגדויותיהם של המערערים הפכה לשאלה תיאורטית, שאין עוד טעם להכריע בה.