על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין, ובמיוחד אם הוא קטין, אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה.

פרשנותו של בית המשפט קמא לחוק מימון מפלגות, לפיה אף סיעה שהיתה מיוצגת בכנסת היוצאת תהיה חייבת בהחזר המקדמה, היא הפרשנות הנכונה, אין הצדקה לכך שרשימה שקיבלה מימון מפלגות, אך זכתה בפחות מאחוז מכלל הקולות הכשרים, תוכל לעשות שימוש בכספים אלה ככל העולה על דעתה.

במישור העקרוני, לאחר הגשת כתב אישום ניתן להגיש לעיון השופט ראיות חסויות במהלך המשפט רק אם הן מוגנות על ידי תעודת חיסיון. ברם, לצד המסלול שמתווה פקודת הראיות, נקבע בפסיקה כי ניתן להגיש חומר חסוי במסגרת בקשה למעצר אם המידע הכלול בו רלוואנטי רק לעניין מעצרו של הנאשם, ואיננו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן. מבחינה אנליטית, מסקנה זו אפשרית כי החומר החסוי לא נועד לחזק את האישומים גופם. אולם המטרה היא לבסס את עילת המעצר. סיבה נוספת היא שלא נדרש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, אלא די בקיומו של "יסוד סביר לחשש", כלשון החוק. מבחן זה מוריד את הרף הראייתי, ומרחיב את החומר הגלוי והלא-גלוי שהינו קביל בכדי לבסס עילת מעצר.

הגישה שהתקבלה בפסיקה באשר לאפיון חתימתו של אדם – כחתימה אישית, או כחתימה שנועדה לחייב אחר – נוטה לפרשנות מרחיבה. על-פי גישה זו, אפיון החתימה נעשה על רקע השטר כולו, ולא מתוך התמקדות בחתימה בלבד. גישה זו, שכונתה על-ידי הנשיא ברק בענין רינסקי "גישה הוליסטית", הגשמת הציפיות הסבירות של מקבל השטר. בהערכת ציפיותיו של אוחז השטר אין כל סיבה לבחון רק את החתימה, שכן ציפיותיו של האוחז בשטר נגזרות מהתרשמותו מחזותו הכוללת של השטר. בהתאמה, נקבע כי כאשר עיון בחזות השטר כמכלול מעורר ספק בדבר זהותו של עושה השטר – יש לפנות לפרשנות השטר, על מנת להתיר את הספק.

מצוות המחוקק היא לתור אחר חלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר. מוסכם בענייננו על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. שירות המבחן המליץ על שחרור העורר למעצר בית בפיקוח הוריו. האם זהו מענה ראוי?

ככל שמתארכים ההליכים המשפטיים בעניינו של נאשם, הנתון במעצר מעבר לתשעה חודשים, כך נעה המטוטלת לכיוון זכותו לחירות, ותגבר הנטייה לשחררו לחלופת מעצר. בין השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול, במסגרת בקשה להארכת מעצר, ניתן למנות את קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, חומרת העבירה או העבירות המיוחסות לנאשם, וכן רמת המסוכנות הנשקפת ממנו. בנוסף, יש לבחון גם את פרק הזמן הדרוש לשם השלמתו של ההליך, וכאשר בוחנים את הסכנה הנשקפת מהנאשם, אם ישוחרר מהמעצר, יש להדרש גם לעברו הפלילי.

החובה להפקיד עירבון בהליך של ערעור קבועה בתקנות, ומטרתה העיקרית להגן על זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות הוצאות שתפסקנה לזכותו, אם תפסקנה. מתן פטור מהפקדת עירבון חושף את בעל-הדין שכנגד לסיכון כי יתקשה לגבות את הוצאותיו. לפיכך, מתן הפטור מותנה בהוכחת שני תנאים מצטברים: הראשון, חוסר יכולת כלכלית, והשני, קיום סיכויים טובים להצלחת הערעור.

אין עסקינן בסוגיה חשבונאית או במכפלה מספרית כזו או אחרת, כי אם בעקרון לפיו מן הראוי הוא כי העונש השני לא יחרוג באורח מופרז מזה שקדם לו, וזאת מטעמי הוגנות כלפי המערער. אלא שעקרון זה אינו עומד לבדו. יש לאזנו מול עקרונות אחרים שבבסיס הענישה הפלילית, שיסוד מוסד בה הוא כי תהלום את המעשים בגינם היא מוטלת. ברור הדבר, כי עקרון אחרון זה אינו מוגשם שעה שהעונש שנגזר בערכאה הדיונית, על-פניו אינו יכול לעמוד.

ברי כי התנהלותו של משרד החינוך בכל הנוגע למתן תשובות לבקשות לקבלת רישיונות למוסדות כאמור מצריכה תיקון ושיפור.