הטענה שכביכול יש לראות חוסר כנות בעצם רצונו של הבעל שכל התביעות יתבררו בבית-הדין הרבני ולא בבית-המשפט האזרחי, כבר נדחתה פעמים רבות על -די בית-המשפט העליון. להיפך, עצם הרצון לרכז בטריבונל אחד את כל התביעות האפשריות הקשורות בחיסול המשבר במשפחה, הינו כן ואין למצוא בו כל פסול. רק כך ניתן לפתור ביעילות את כל הסכסוכים הקשורים בגירושין. התוצאה היא, שנקבע כי בית-הדין מוסמך לדון בעניין מזונות האישה, רכוש הצדדים וחלוקתו, וכן בכל הקשור להחזקת הילדים. 

אם ירצה הבעל-דין לחלוק, ודאי שמוסמך בית-הדין לדון במחלוקת שבין ההורים במישור היחסים שביניהם. במישור זה נערך ביניהם בעבר הסכם גירושין בו נדון עניין מזונות הילדים. בנסיבות אותו עניין נראה היה כי יש לבית-הדין סמכות נמשכת לדון במזונות הילדים (במישור ההורים), אם כי לא היה בכך כדי לחסום תביעה עצמאית של הילדים לבית-המשפט. 

לגופו של עניין, לא מדובר פה בכסף שהיה רשום על שם הבעל ואנו באים לתת לאישה את מחציתו מצד חוק יחסי ממון, או מצד הלכות שיתוף. אלא מדובר בכסף שנמצא בחשבון המשותף שרשום על שם שניהם, וא"כ לפי ההלכה הצרופה גם בלי חוק יחסי ממון, אם הבעל רשם דירה או נכס או חשבון בנק על שם שניהם ברור שאותו רכוש שייך לשניהם. בודאי שהכוונה היא שבזמן שהם חיים ביחד שני בני הזוג ישתמשו בכסף המשותף לצרכי הבית המשותף. אבל שנוצר הקרע בין בני הזוג והם אינם חיים ביחד - ובמיוחד באשמתו של הבעל - בוודאי בכל נכס שרשום על שם שניהם מגיעה לכל אחד מהם מחצית. 

בנסיבות העניין, עולה חשש ברור של קיום ניגוד אינטרסים בין האם ובעלה לבין הקטינות, ועל כן נשקול בעתיד מינוי אפוטרופוס לדין עבור הקטינות. כל הנימוקים שהעלה ב"כ האישה נגד סמכות בית-הדין, אין להם כל בסיס, ומוטב היה שלא להעלותם. לאור האמור בית-דין מוסמך לדון בענייני משמורת הבנות והסדרי הראיה.

על-פי עיקר הדין, לא ניתן לפרק כל שותפות ממונית, בטרם הגיע מועד פירוק השותפות המוסכם מראש בין השותפים, או שקיימת אומדנא שהצדדים מלכתחילה התכוונו לפרק את השותפות במועד מסוים. מועד פירוק השותפות של בני זוג, חל בשעה שבני זוג מסכימים להתגרש, או בשעה שבית דין פוסק חיוב גירושין.

על-פי החלטות בית-הדין הקודמות התנגד בית-הדין בכל הקשור לסנקציה לגט ולפיכך כבר בהחלטה ראשונה כתב ביה"ד כי "לאחר עיון בהסכם הגירושין של בני הזוג פלוני ופלונית, בית הדין ראה שיש סנקציה לגט בסוף סעיף 1/8, ועל כן יש לבטל סנקציה זו וכו'". לאור כך לא בוצע בזמנו סידור הגט. 

הנחת יסוד היא שכל בן זוג רשאי לתבוע שלום בית. כל עוד הוא לא מסכל ומונע את השלום ותביעת השלום היא מהפה ולחוץ. וכן הבעל חייב במזונות אשתו ובמדורה כל עוד האישה זקוקה לכך, וכל עוד היא אינה מורדת בו. הבעל לא העלה כל טענות שיש בהן ממש נגד האישה. התביעה לשלום בית מתקבלת. לאישה מגיע מדור שהורגלה אליו.

בכל נישואין אזרחיים נוקטים רוב הפוסקים שמעיקר הדין הנישואין אינם תופסים. רק בגלל חומר אשת איש אנחנו מחייבים גט לחומרא, אבל כל זה אמור כשמדובר בנישואין ממוסדים, אבל כשמדובר במסגרת רופפת של נישואין כאשר עיקר הכוונה היתה לצורך סידור עבודה אין להחמיר ולהצריך גט, וזהו המקרה שלנו. טעם נוסף להקל שאין להצריך גט כי היו אלה נישואין ללא עדים. הם לא חיו במסגרת יהודית ולא היו עדים הכשרים לעדות בסביבתם.

במהלך הדיון התברר שהבעל בוגד באשתו. כמו כן על פניו נראה שהבעל עוסק בהימורים. בית-הדין דוחה את תביעת הגירושין של הבעל. לאישה מגיע את מלא כתובתה.

נמצא כי אכן התקיימו התנאים המוקדמים למתן סעד ביניים, וזאת מבלי לקבוע מסמרות לגוף הבקשה. בית-הדין מורה על עיכוב ביצוע ארעי, לגבי ההחלטות לחיוב המבקש במזונות.