משנדחתה תביעת הגירושין של הבעל, נפל עמה כל הכרוך בה. בעת הגשת תביעת הגירושין של האישה, כבר היתה תלויה ועומדת תביעת הרכוש של הבעל בבית המשפט. אין בידי בית-הדין הרבני איפוא, כל מנוס, אלא להורות על מחיקת תביעת האישה לחלוקת רכוש. 

לאחר שביה"ד ערך ברור משפטי הוא קובע שאין עילה למניעת תשלומי פיצויים המגיעים לתובעת, ועל הנתבעת הנהלת "אהל משה" לשלם לאישה פיצויים מלאים לפי החוק. בלי קשר לנושא הפיצויים על העמותה לשלם לאישה דמי הבראה המגיעים לה.

ברור הדבר כי מקום בו בחרה המבקשת לקבל את זכויותיה על-פי חוק יחסי ממון, הרי שאינה יכולה ליהנות משני עולמות ולקבל בנוסף את דמי כתובתה על-פי הדין הדתי.

אין מקום לנעול דלת בפני השבים, בפרט לאחר שהמבקש פרש מבין האומות ומבקש להתיישב בקרב עמו. לפיכך, הופנה המבקש לטבילה לשם שיבה ליהדות. המבקש קיבל דברי חברות בפני שלושה וטבל טבילת שיבה ליהדות. 

בית-הדין סבור שבנסיבות העניין ברור כי אין התובעת מבקשת לסגור את התביעה היות ונמצא לה ולילדים פתרון לתביעתה, מתוך הסכמה שבין הצדדים, או בדרך אחרת כל שהיא, אלא כל רצונה הוא לעבור מערכאה זו לערכאה אחרת. בית-הדין לא ייתן את ידו להתנהלות לא רצויה זו, הפוגעת בכבוד המערכת השיפוטית כולה. לא אחת ביקרו הרשויות השופטות, הן האזרחיות והן הרבניות, התנהלות לא רצויה זו.

בית-הדין סבור כי התביעה לשלום בית אינה כנה ובעקבות זאת הורה לצדדים להתגרש, ממילא אין כבר מקום לחייב את הבעל במזונות ובמדור לאישה, כאשר נראה שאף האישה אינה חפצה בו, זאת למרות דבקותה בטענת שלום בית. הבעל פטור ממזונות אשתו. אין מקום לפסיקת מדור ספציפי לאישה.

היות ותחולת הסכם הגירושין הינה מיום הגירושין בפועל על-ידי הליך סידור הגט והיות והצדדים עדיין לא נתגרשו אין מקום לתבוע אכיפת הסכם הגירושין כל עוד לא בוצעו הגירושין בפועל הן על-פי הדין והן על-פי חוק יחסי ממון 1973.

על-פי הנימוקים שלהלן: האחד, כי יש לשלול את זכות האישה לכתובתה בשל כך שהיא נחשבת על פי דין ל'עוברת על דת'. והשני, כי האישה היא מורדת, ומדין מורדת יש להפסידה מכתובתה – פטור הגרוש לשלם לגרושתו כתובה ותוספת כתובתה.