הודיענו המערער ביום 20.11.2012 כי הוא מבקש שערעורו יימחק ללא צו להוצאות. המשיבה, בהגינותה, הותירה את נושא ההוצאות לשיקול דעתנו.

שאלות שעניינן היקפו של החיסיון העיתונאי מחייבות בחינה סדורה ומקיפה ובחינה מדוקדקת בידי המחוקק. ראוי כי התהליך שהחל בועדת מעוז, והמשיך בהצעות חוק שונות, יבשיל לכדי חקיקה, בה יאמר המחוקק את דברו על מכלול משמעויותיו של החיסיון העיתונאי. למותר לציין שדיוננו אינו נדרש לסוגיות נוספות, אשר נדונו בין היתר בועדת מעוז וטרם באו על פתרונן, כגון הגדרתו של "עיתונאי" ועצם הצורך בה; היחס בין החיסיון לבין סעיף 117 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שעניינו גילוי ידיעות בידי עובד ציבור, שאלה לא פשוטה; הקושי הטמון בשוני שבין היקפו הפסיקתי של החיסיון העיתונאי לבין היקפו בכללי האתיקה העיתונאית, וסוגיות נוספות. בהיעדר הליך חקיקה סדור, יתכן שלא יהיה מנוס מהידרשות בית המשפט לסוגיות שיתעוררו בעתיד בעניין היקפו של החיסיון, אשר לא נתעוררו במלוא עוצמתן במקרה דנא.

במקרה דנן אין צורך להכריע בין שלושת האפשרויות העיוניות שהוצגו, שכן על-פי כל אחת מהן עומדת למבקשים זכות ערעור על ההחלטה.  ההחלטה השלימה את פסק-הדין שקדם לה ובמסגרתה דן בית המשפט והכריע לראשונה בעניינים החורגים מביצוע ויישום גרידא של פסק-הדין. על החלטה כזו קמה זכות לערער, בין אם נראה בה פסק-דין, בין אם נתייחס אליה כאל פסק-דין משלים ובין אם נגרוס כי היא נבלעת בפסק-הדין הראשון. יתכן שכאשר תתגלע מחלוקת באשר לשאלת מועד הגשת הערעור, יהיה צורך להכריע בין האפשרויות הנ"ל, אך לא בענייננו. התוצאה היא, כי השגת המבקשים על ההחלטה צריכה להתברר במסגרת הליך של ערעור בזכות. אני נעתר לבקשת המבקשים, שהמשיב לא התייחס אליה, ובמסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 410א לתקנות אני מורה להפוך את הבקשה לערעור. המזכירות תסב את התיק לערעור אזרחי ותסדיר כל שנחוץ לצורך כך.

המערער הגיש בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוציאה עיריית חולון, לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965; צו ההריסה הוצא לגבי ריצוף בשטח הצמוד לקיוסק שבבעלות העירייה ומושכר בשכירות מוגנת למשפחת המערער; טענת המערער חותרת תחת עצם קיומו של בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר נועד לדון בבקשות מהסוג שהגיש המערער. מאחר שלא הועלתה כל טענה המקימה עילת פסלות, דחה בית המשפט את הבקשה.

רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת; טענותיו של המבקש תחומות לדל"ת אמותיה של המחלוקת בין הצדדים, ומכוונות לקביעות העובדתיות של בית משפט השלום, הנסמכות על בחינת חומר הראיות ושמיעת העדים, ולמסקנות שגזר מהן.

מוכן אני להניח לטובת המבקשים כי הטענות המועלות בעתירות המינהליות שהגישו מעוררות שאלות המצריכות בחינה ועיון, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בהן בקרוב לאחר שיוגש כתב תשובה מטעם המשיב. בצד האמור, יש ממש בטענת המשיב כי שחרור המבקשים ממשמורת בשלב זה הוא בבחינת "צו-עשה", המשנה את המצב הקיים. ככלל, מקומה של השגה על החלטת בית דין לביקורת משמורת הוא במסגרת ההליך העיקרי (ראו סעיף 13כא לחוק הכניסה לישראל וסעיף 30ו לחוק למניעת הסתננות). אמנם, במקרים מתאימים מוסמך בית המשפט להורות על שחרור ממשמורת גם בדרך של מתן צו ביניים, אך לא מצאתי כי מתקיימים טעמים לסטות מהכלל האמור, מה גם שבנסיבות המקרה דנן שאלת המשמורת היא שעומדת במוקד העתירות לגופן.  

בקובלנה יוחסו למשיב עבירות משמעת של עשיית מעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין; המשיב קיבל מלקוחו הלוואה בסך 50,000 ש"ח. ביחד עם הריבית היה עליו להחזיר ללקוח סך של 55,000 ש"ח. המשיב נתן ללקוח שיקים דחויים, אך הם חוללו. לבסוף זכה הלקוח להיפרע מן המשיב, אולם רק לאחר שפתח נגדו בהליכי הוצאה לפועל; פסק-דינו של בית הדין הארצי נסמך, בין היתר, על הצהרת בא-כוח הקובל מטעם לשכת עורכי הדין, לפיה אילוּ היה מדובר בהרשעתו הראשונה של המבקש, היה דורש כי יוטל עליו עונש מאסר על תנאי בלבד. בהמשך לכך קבע בית המשפט כי מכיוון שהעבירה נשוא ההליך הנוכחי נעברה לפני העבירות המאוחרות, הרי שיש ליישם את המדיניות שבאה לידי ביטוי בהצהרה זו לעניינו של המשיב, שכן עבירת המשמעת הנדונה הייתה בעת ביצועה עבירתו הראשונה.

המבקש שב וחולק על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות נושא כתב האישום, וטוען כי אין סיכוי סביר שהראיות לכך שנכח ברכב שבו נמצא רכוש גנוב, יביאו בסופו של יום להרשעתו בעבירות המיוחסות לו. עוד נטען היה על בית המשפט לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, גם באמצעות הוראה לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו; שתי ערכאות בחנו את חומר הראיות וקבעו כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למבקש. כך גם ביחס לקביעה בנוגע לעילת המעצר והיעדר חלופה שיכולה להשיג את מטרת המעצר שפגיעתה בחירותו של המבקש פחותה.

המשיבה הציגה לפני במהלך הדיון פרוטוקול דיון מיום 1.2.2012 במ"ת 37290-11-11, ממנו עולה לכאורה כי אותה עת היה העורר נתון במעצר (שכן הוא לווה לדיון על ידי אנשי שב"ס), מה שעשוי ללמד כי אמנם נפתחו נגדו תיקים חדשים. כמו כן עמדה המשיבה על כך שלמרות תיקון כתב האישום, העבירות המיוחסות לעורר עודן חמורות דיין באופן שאינו מצדיק היעתרות לבקשה.