בית המשפט הדגיש את האלימות הפיזית והמילולית המצביעות על אופיו האלים של המערער ומסוכנותו לציבור; בית המשפט התחשב לקולא בהודאת המערער ובכך שנטל אחריות למעשיו, בהדגישו כי זו נקודת הזכות היחידה שיש לזקוף לטובתו. בית המשפט לא התעלם מכך שהמערער הביע רצון לטיפול, אך הוסיף כי ניסיונות העבר לסייע לו לא צלחו. עם זאת, ציין כי יש בכך אולי זיק של תקווה לראשיתו של הליך טיפולי. בסופו של דבר, העדיף את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של המערער וגזר עליו עונש.

עדותו של המתלונן היתה מהימנה והתקבלה על דעת הרכב השופטים כולו בבית המשפט קמא. משנמצאה העדות מהימנה, השאלה העיקרית הנותרת היא האם נמצא בסיס אובייקטיבי להטיל ספק בזיכרונו של המתלונן. מצאנו לנכון להשיב על שאלה זו בשלילה; המתלונן נזכר מקץ שנים בכך שהיה קורבן למעשים מיניים מצידו של אביו. לאמיתו של דבר, על-פי העדויות, המתלונן כבש את תלונתו, כפי שקורה לא אחת במצבים של פגיעה מינית, אך בהמשך, ברגע של גילוי לב, פרק את כאבו בפני עובדת סוציאלית שטיפלה בו.

אין יסוד סביר לחשד בגין עבירת הכשלת שוטר, משום שהמבקש הציג לחוקריו את צילום תעודת הזהות של אביו והסביר להם כי יש להתקשר אליו כדי לברר את סוגיית מעמדו בישראל; אין חולק שהמשיב הוא שוהה בלתי חוקי בישראל, וכי זו אינה הפעם הראשונה שהוא נעצר בגין חשד זה. עוד מצא בית המשפט המחוזי, לאחר עיון בחומר החקירה, כי יש חשד סביר לעבירה של הכשלת שוטר, ולכן לא הופר הנוהל המשטרתי שעליו עמד בית משפט השלום. בצד האמור, ציין בית המשפט המחוזי כי על המשיבה לשקול את שחרור המשיב בכפוף לערבות מצידם של קרובי משפחתו הישראלים.

הקשר בין המערערים הוא הדוק, וכי במעשיו תרם המערער 1 לחבלות החמורות שנגרמו למתלונן. לפי קביעת בית המשפט, המקום להבחין בין השניים הוא בשאלת העונש, ולא בשאלת ההרשעה; נטענו אף טענות בעניין האופן בו הוצג לבית המשפט המחוזי הסדר הטיעון, אשר לטענת המערער 2 מנע ממנו להציג טענותיו גם לעניין ההרשעה; המערערים היו מעורבים בתגרה אלימה שגרמה לפגיעות קשות למתלונן, והאינטרס הציבורי מחייב להרשיעם.

האלימות החמורה בה נקטו המשיב ושותפיו, תוך שימוש בנשק חם, מעידים על הסיכון הממשי הנשקף מהם לציבור. עוד נטען, כי קיים יסוד סביר לשיבוש הליכי משפט בשים לב לטענות שהעלו המשיב והנאשמים הנוספים במהלך חקירתם, אשר נמצאו כטענות שקריות ובנוסף ההימלטות ממעצר של עימאד; די בהתנהגות זו כדי להקים עילת מעצר חזקה ביותר. עוד נקבע, כי יש ראיות טובות מאוד שהמשיב אכן היה בין היורים ולמעשה מנהיג האירוע. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בנסיבות אלו ספק אם היה מקום לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש. משכך, נוכח סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 המחייב כי דחיית עיכוב ביצוע עונש תעשה רק לאחר שניתן לנאשם לטעון לעניין, ראוי היה לזמן את המבקש לדיון עוד היום לבחינת עיכוב העונש.