על פי ההסכמה שב"בקשה מוסכמת למחיקת העתירה", המצויה בתיק בית המשפט ומסומנת "א", נמחקת בזה העתירה ללא צו להוצאות. נושא האגרה מועבר לכב' הרשמים.

המבקשים אינם מציינים את המועד שבו הומצא להם פסק-הדין של בית המשפט קמא, אך ברור כי הערעור הוגש באיחור ניכר – כחודשיים לאחר המועד הקצוב בדין (בהנחה שפסק-הדין הומצא בסמוך לאחר שניתן). משכו של האיחור הוא שיקול חשוב בגדרי בקשה להארכת מועד. זאת ועוד, לא מצאתי הסבר מספק לאי-הגשת הערעור במועד. המבקשים טוענים לקיומו של "קושי כלכלי אמיתי" במימון ההליך, אך בטענה כללית זו לא סגי, וודאי כשהיא מועלית בשיהוי גדול ואף ללא ביסוס מינימאלי. יודגש, כי המבקשים אף לא ביקשו הארכת מועד לפני חלוף התקופה הקבועה בדין, ולמעשה בחרו לזנוח את אפשרות הערעור ולילך בדרך של הגשת בקשה חדשה. כעת שינוי את עמדתם, אך הדבר אינו מהווה טעם מיוחד למתן ארכה.

באתי כאמור לכלל מסקנה כי קיימת זכות ערעור למבקשים. ראשית, אציין כי בהחלטה מאוחרת יותר של בית המשפט המחוזי (מיום 11.10.2012), בבקשה שהגישו המבקשים לביטול ההחלטה מיום 30.8.2012, ציין בית המשפט כי "למבקשים הזכות להגיש ערעור במועד הקבוע לכך על פי דין". שנית, למיטב הבנתי, בגדרי הבקשות שהוגשו לבית המשפט קמא התעוררה מחלוקת קונקרטית, הנוגעת להליך המכר של דירות-הגג על רקע זכויותיהם הנטענות של המבקשים בדירות. נכון הדבר כי בקשתם של המבקשים הייתה לעיכוב הליכי המכירה, אך למעשה הדיון בבקשות שהונחו לפני בית המשפט מיצה את היחידה הדיונית שנפתחה בתוך הליך הפירוק, הנוגעת להתנגדותם של המבקשים להליך מכר הדירות. 

הטענה כי יש חובה לתרגם באופן כללי את הכרעות הדין של בתי המשפט הצבאיים, על מנת להשתמש בהן כתקדים שיסייע להגנת נאשמים אחרים נזכרה אמנם בשולי העתירה, העותרים הזכירו טענה זו אף בדיון על פה, והוסיפו טענות משפטיות בעניין זה בהודעתם מיום 6.1.2013. להוספת טענות זו לא היה מקום, ומקובלת עליי עמדת המשיבים שיש בכך משום הרחבת חזית. מכל מקום, אני סבורה כי שאלת הצורך בתרגום הכרעות הדין לצורך שימוש בהן כתקדים לא התלבנה בפנינו במלואה, ולא עומדים לפנינו מכלול הנתונים העובדתיים והטענות המשפטיות הדרושים להכרעה בה.  

נרשמה הבקשה המוסכמת, לפיה נוכח האמור בהחלטת רשות האוכלוסין מיום 24.1.13 המצויה בתיק בית המשפט ומסומנת "א", נמחקת העתירה ללא צו להוצאות.  

אין בהסכמה בין בעלי הדין משום ויתור על טענה קיימת או עתידית של המשיב כלפי המערער, בין אם נטענה זה מכבר ובין אם עתידה להיטען. המשיב שומר על זכותו להעלות כל טענה נגד המערער לרבות בעניין תום ליבו, גובה התשלומים בהתאם לשינויים בכושר השתכרותו, אי עמידתו בהוראות הדין או בהחלטות שיפוטיות, וכו'.

מרבית טענותיה מיקדה המערערת לעניין סיכויי הערעור והיא פירטה בהרחבה את תולדות הסכסוך בינה ובין המשיב 5 ובינה ובין המשיבות. ואולם, לעניין התנאי הראשון למתן פטור מהפקדת עירבון - הלוא הוא חוסר יכולת כלכלית להפקיד עירבון - הנתונים שמסרה המערערת דלים ואין בהם להוכיח כי אין באפשרותה להפקיד עירבון בהליך. 

במקרה דנן לא הוכיח המבקש כי אין באפשרותו להפקיד עירבון בשיעור שנקבע - ודי לציין בהקשר זה כי המבקש לא צירף לבקשתו תדפיסי חשבון בנק מלאים כנדרש; לא פירט את כלל נכסיו; לא התייחס לאפשרות העומדת לו להסתייע בסביבתו הקרובה לצורך גיוס כספי העירבון; ולא ציין כיצד עולה בידו לממן את ייצוגו המשפטי - וכעולה מתשובתו לתגובת המשיבה למעשה הוא עצמו אינו טוען לחוסר יכולת כלכלית אלא טענתו היא כי "יקשה עליו להפקיד עירבון בסך של 30,000 ש"ח". טענה זו אין בה כדי להצדיק להפחית את העירבון לסכום זניח אשר יהא בו כדי לחשוף את המשיבה לסיכון כי תתקשה בגביית הוצאותיה, אם ייפסקו לטובתה. 

עם כל ההבנה למצבו של המבקש, אין לנו אלא לחזור על אשר צוין בפסק הדין, לפיו המבקש לא הצביע על קיומה של עילה להתערבותנו. באשר לבקשת המבקש לקבל רשיון נהיגה בחזרה נוכח טענתו כי הוא עומד לפני הליך שיקום רפואי, נאמר רק כי הדרך פנויה בפניו להגיש בקשה חדשה למרכז לגביית קנסות, בגדרה רשאי יהא הוא להעלות טענותיו.

יצוין כי לאחר הגשת הבקשה לעיון חוזר הגישו המבקשים בקשה נוספת הנושאת את הכותרת "בקשה אחרת לאי הפקדת עירבון". כן הגישו בקשה לחלוקת מועדי הגשת העירבון. התנהלות זו, המאופיינת בהצפת בית המשפט בבקשות שלא על פי דין מצד בעל דין המיוצג על ידי עורך דין, היא, בלשון המעטה, לא ראויה, וטוב יעשה בא כוחם של המבקשים אם יסביר להם את המצב המשפטי בעניינם לאשורו.