בסייפא לפיסקה 3 להחלטה נכתבו, לאחר ציון בית המשפט המחוזי הנכבד – על דרך של הוספת אקראי – המילים: "שהורה על שחרורו לחלופת המעצר", ואלה תמחקנה.

רשות לערור תינתן מקום בו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית. בענייננו, שתי ערכאות בחנו את הראיות לכאורה בקפידה, התייחסו לטענותיו של המבקש אחת לאחת, וכן בחנו את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת האפשרות לשחררו למעצר בית.  

לאחר בחינת טענות הצדדים מזה ומזה, מצאתי כי דין הבקשה למתן סעד זמני להתקבל. אכן, סעד זמני בערעור איננו ניתן כדבר שבשגרה, והוא ינתן במידה והמבקש הראה כי סיכויי הערעור טובים המה וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (עע"ם 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון, פסקה 4 (ניתנה ביום 14.5.2009)). לטעמי, המבקשים עמדו בתנאים אלו.

המסלול הדיוני לביטול פסק דין מחמת תרמית הוא הגשת בקשה לאותו בית משפט שנתן את פסק הדין. אף שערכאת הערעור מוסמכת לדון בבקשה מעין זו, הרי שמסור לה שיקול דעת האם לעשות כן. בנסיבות בהן בירור הבקשה לביטול פסק הדין מותנה בשמיעת ראיות וקביעת ממצאים עובדתיים, נקבע כי אותה בקשה אינה מתאימה להתברר בערכאת הערעור. בית משפט זה פסק באופן דומה באשר לדרך לביטול פסק דין מחמת עילה חוזית.  

בהחלטה קודמת של בית המשפט העליון לגבי עיכוב ביצוע מועד תחילת ריצוי המאסר של המערערת צוין מפורשות כי בבסיסה עומדת הצהרת בא כוחה לפיה לא תוגש כל בקשה נוספת לעיכוב הביצוע. ואולם, הוגשה בקשה נוספת. לו הייתה המערערת מצביעה על שינוי נסיבות משמעותי שהתרחש, רשאי היה בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע נוסף של מועד תחילת ריצוי המאסר. 

כידוע, במסגרת בחינת החלטה בדבר מתן צו ביניים בוחן בית המשפט את מאזן הנוחות ואת סיכויי ההליך. לא נמצא על ידי בית המשפט כי כף מאזן הנוחות נוטה לטובת העותר, ונראה כי אם יתקבלו טענותיו לא יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו. כמו כן, אין ממש בטענה שעל פיה תוכל המשיבה 6 להסתמך על ביצוע החלטות העירייה, מקום בו יודעת היא שתלוי הליך נגד החלטות אלו, אשר, ככל שיצלח, יביא לביטולן.  

הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בגלגול שלישי של אותו עניין. עניינו של המבקש נבחן פעמיים על ידי בית משפט השלום והוכרע כי הוא אשם. זאת, בפסק דין מקיף ויסודי. 

בעניין שלפנינו, עולה עוד מן הראיות המנהליות בעניינו של העותר כי עסקו נוהל תוך עירוב בין כספים "פרטיים" אשר שימשו אותו לצורך משרד החלפנות, לבין כספים שיועדו להעברה לארגוני טרור או לפעילי טרור ולמסייעיהם, באופן שמקשה על ההבחנה ביניהם. בנסיבות אלה, בהתאם להלכה שנפסקה בעניין אלעג'ולי, ומשהעותר לא הוכיח אחרת, הרי שיש לראות בכספים שנתפסו כולם ככספים המיועדים לארגוני טרור הניתנים להחרמה לפי תקנה 84(2)(ב) לתקנות ההגנה. לא למותר לציין, כי היקף הכספים שהוחרמו על ידי המשיב לא עלה על היקף הכספים לגביהם יש ראיות מנהליות המלמדות כי הם נועדו לצורך העברה לגורמי טרור. על רקע זה, סבורני כי ההחלטה על החרמת הכספים שנתפסו במשרדו של העותר היתה סבירה ומידתית ולא נמצא כל יסוד להתערב בה.

הודעת ביטול החוזה ששלחה המבקשת למשיבה הסתמכה על טענת הפרה, ועל הודעה זו נסבה תביעת המשיבה למתן סעד הצהרתי. משכך, אין בהחלטה דלעיל כדי להביע עמדה לגבי האפשרות של המבקשת להביא את ההסכם לסיומו בכל עת מכוח הוראת סעיף 6.4 להסכם. בהקשר זה אציין כי בנקודה זו, נפלה לכאורה שגגה בהחלטתו של בית משפט קמא, שם נכתב כי על פי ההסכם לא ניתנה למבקשת זכות חד צדדית לקצר את תקופת ההסכם.  

בית משפט קמא שקל את השיקולים והנסיבות לחומרה ולקולה (כמו גילו של המערער, היעדר עבר פלילי, וחלוף הזמן בין קרות המעשים להגשת התלונה). העונש שהושת על המערער אינו חורג מרף הענישה המקובל לגבי מספר רב של עבירות מין בבת משפחה, תוך ניצול ציני וחסר גבולות של אב כלפי בתו, ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. כך, בע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.9.2008), הושתו על הנאשם שם 18 שנות מאסר בגין עבירות מין שביצע מעשים בבתו, והנסיבות במקרה שבפנינו אף קשות וחמורות מאלו שנדונו שם.