למבקש ניתנה ארכה ממושכת להגשת הערעור, והטענה המועלית עתה – בכלליות רבה ובקצה המועד שנקצב בהחלטה הקודמת – כי ברצונו לברר אפשרות לקבלת ייצוג, אינה מהווה טעם מספק לדחייה נוספת של מועד הגשת הערעור.  

לאחר שאיזנתי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, ומבלי להביע כל עמדה ביחס לסיכויי הליך, מצאתי לנכון להעמיד את העירבון על סכום מתון של 3,000 ₪, המערער יפקיד עירבון בשיעור האמור בתוך 14 ימים ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן יירשם ההליך לדחייה ללא הודעה נוספת. 

לא תינתן רשות ערעור על החלטות שעניינן בקביעת מועדי דיון. למעלה מן הצורך יצויין כי גם לגופו של עניין אין מקום להעתר לבקשת רשות הערעור. 

לא ראינו לנכון להתערב בפסק הדין שבערעור. מקובלת עלינו הפרשנות שניתנה לסעיף 19 שצוטט לעיל, לפיו אין המדובר בפטור כללי הניתן לפושט הרגל מתשלום פיצויי הלנה. כוונת הסעיף היא הגנה על נושים אחרים, לבל ייווצר מצב שאחד הנושים או חלקם יזכו לפני פשיטת הרגל בפיצויי הלנה. כך נשמר השוויון בין הנושים. למעשה, וממה שעלה בדיון, לכאורה גם היום יכול החייב לשלם את החוב שנקבע בהחלטתו השנייה של המנהל המיוחד, באמצעות מחצית הדירה השייכת לו.

חרף ניסיונו של המבקש לעטות את הבקשה בנופך כללי, הרי שהיא בעיקרה נוגעת לעניינו הפרטני. סמכותו של בית משפט הדן בהליך כערכאת ערעור להכריע על בסיס טענות שונות מהטענות אותן אימצה הערכאה הדיונית קבועה בסעיף 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ואינה שנויה במחלוקת. זאת, מקל וחומר מקום בו קבעה ערכאת הערעור כי הטענות שעל פיהן ניתן פסק דינה נטענו בפני הערכאה הדיונית, וכי הערכאה הדיונית שגתה בכך שלא בחנה אותן. כאמור, יתר טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, ואינן מצדיקות את קבלת הבקשה. 

ברור הדבר כי מכתב זה, שלפיו המבקש היה חולה ("לדבריו") החל ממועד הדיון בבית המשפט המחוזי (דיון שבו היה נוכח) ועד ליום 7.2.2013, אינו מקים "טעם מיוחד" למתן ארכה. לא הוכח כלל ועיקר כי המבקש לא יכול היה לתפקד במועד הרלוונטי להגשת ערעור, וודאי שלא הוכח כי לא יכול היה להגיש, למצער, בקשת ארכה מבעוד מועד.

בחנתי את החלטת הרשמת והיא סבירה ומאזנת כראוי בין זכות הגישה לערכאות ובין האינטרס של בעל הדין שכנגד. עיקר טענות הערעור מופנות נגד המשקל שנתנה הרשמת לשיקולים השונים הנדרשים במסגרת עניין זה. בשיקולים אלו לא מצאתי כל הצדקה להתערב 

כלל הוא כי החייב בהליכי פשיטת רגל אינו אמון על אופן ניהולו של הליך פשיטת הרגל בכלל, ועל זהות בעל התפקיד הממונה בפרט. בענייננו, הליך פשיטת הרגל נפתח לבקשת נושה, כאשר מרבית הנושים הם מוסדות בנקאיים. משנמצא כי כלל נושיו של החייב סבורים כי על הנאמן להמשיך בתפקידו, לא מצאתי עילה להעביר את הנאמן מתפקידו.

בנסיבות העניין, הנני מורה על המשך עיכוב הביצוע של עונש המאסר עד לתאריך 28.2.2013 בהתאם לתנאים שנקבעו.

כמבוקש וכמוסכם פטור המבקש מהתיצבות.