בנסיבות העניין, ולנוכח השתלשלות ההליכים וההודעות האחרונות שהוגשו מטעם הצדדים, הננו מורים על מחיקת העתירה. 

מאחר שמדובר בבקשה חמישית למתן ארכה להגשת התגובה המקדמית, לעתירה שהוגשה לפני כ – 8 חודשים, ולנוכח התנגדות העותר – לא תינתן ארכה נוספת. 

מצאנו אם כן כי הקביעה בדבר נכות תפקודית בשיעור של 100% מהווה עמדה עקרונית של בית המשפט המחוזי שאינה מתיישבת עם עובדות המקרה. אמנם המשיב נפגע בידו ואף סובל מנכות נוירולוגית ונפשית, אולם העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט אינן מציירות תמונה לפיה המשיב אינו יכול כלל להשתכר. ודוק, אין לשלול מסקנה לפיה נמצא כי תובע מסוים סובל מנכות תפקודית בשיעור מלא, אך זאת במקרים המתאימים וענייננו אינו נמנה עם אלה. נאמר זאת בצורה אחרת: גם אם היה מקום שהערכאה המבררת תקבע נכות תפקודית בשיעור גבוה מאוד, קיים פער בין קביעה מסוג זה לבין שלילת כל יכולת תפקודית. הערעור מתקבל.   

הבקשה תועבר לדיון בפני הרכב שלושה.

לא מצאתי כי נפל פגם בקביעתו של בית המשפט, וסבורני כי יתכן ולמסמכים הללו תהיה רלוונטיות לבירור המחלוקת. כמו כן, לא מצאתי כי טענת פרטנר כי גילוי המסמכים והעיון בהם חופף את הסעד העיקרי מגלה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, שכן הסעד העיקרי בתביעת עננה הוא הסעד הכספי במסגרתו תובעת עננה 40,000,000 ₪. גם לא שוכנעתי כי תיגרם לפרטנר הכבדה בלתי סבירה לצורך מימוש הגילוי והעיון שעליהם הורה בית המשפט המחוזי. אם יסתבר בדיעבד כי הטרחה הייתה לשווא, חזקה על בית המשפט המחוזי כי יפסוק הוצאות בשיעור הולם.

נסיון החיים מלמדנו כי ארגוני הטרור משתמשים ב"חוליה החלשה" בחברה על מנת להגשים מטרותיהם. על האוכלוסיות המוחלשות הניתנות לפיתוי והשפעה בידי ארגוני הטרור נמנים גם קטינים ואף זה שיקול שיש להביאו בחשבון בעת החלטת מעצרם של קטינים בעבירות שבנדון. המניע האידיאולוגי הלכאורי שביסוד מעשיו של המשיב אינו מאפשר לטעמי שחרורו לחלופת מעצר על אף המלצת שירות המבחן לנוער וחרף התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהמפקחים ומתנאי החלופה.  

נוכח שינוי סיווג ההליך כאמור לא ניתן להיעתר לבקשה זו, ולמותר לציין כי ככל שימצא לנכון לעשות כן רשאי המבקש להגיש בקשה מתאימה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, וזאת מבלי להביע כל עמדה ביחס לסיכוייה של בקשה כזו להתקבל.

העורר הפר את האמון שנתן לו בית המשפט ולא רק שהמשיך לצרוך סמים, אלא ניצל את האישור שניתן לו לצאת לסידורים לשם קליטתו בקהילה הטיפולית, על מנת להבריח סמים לתוך בית המעצר. תקוותי היא כי העורר ימצא את הכוחות ואת הדרך לצאת בבוא היום ממעגל הסמים והפשע, לשקם את חייו ולתת לבני משפחתו את הכתף התומכת לה הם זקוקים. עם זאת, ועם כל הצער שבדבר, בנסיבות העניין, אין בכך כדי להצדיק את קבלת הערר.  

נתתי דעתי לכל שאר הטענות ולא מצאתי לפרט מעבר למה שפירט בית המשפט המחוזי. בסופו של יום – פרט לטענת ההתיישנות, הקשורה אף היא בטבורה לעובדות שנקבעו – מדובר בערעורים שבעובדה. הצדדים כולם הניחו בפני בית המשפט בליל ראיות ואיש מהם, והדברים אמורים גם במוצ'ניק, לא שם את האמת נר לרגליו. בנסיבות אלה לא ראיתי הצדקה להתערב בממצאים שנקבעו, ואציע לחבריי לדחות את הערעורים שנותרו, בלא צו להוצאות.

המערער הטיל אימה על בני משפחתו ופגע בהם פגיעה פיזית, כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין. נכון הוא שעל בית המשפט להתחשב במצבו הנפשי של המערער, במצבו הבריאותי, בקשיים שהוא חווה בבית הסוהר וכן בעובדה שהוא נאלץ להסתייע במכשיר כדי לדבר. יחד עם זאת, כך הוסיף וציין בית המשפט, עליו לתת דעתו לנפגעים ולנסיבות הקשות של המקרה. נראה לנו כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים, ולא ראינו מקום להתערב בגזר הדין.