מבלי לטעת כל מסמרות, מתבקשת תגובת המדינה אך באשר לטענה בדבר אכיפה בררנית (סעיף 11 לבקשה). בין היתר, מתבקשת התייחסות לנאמר בעמ' 33-27 להכרעת הדין של בית הדין למשמעת, ובמיוחד לאמור בפסקה השלישית בעמ' 27. התגובה תוגש עד ליום 3.3.13.

המבקש לא הניח בפני בית המשפט ראשית ראיה, ולו לכאורה, לקיומו של קשר סיבתי בין הפגיעות שנגרמו לו עקב התאונה לבין טענת השמנת היתר. לעניין קיומו של קשר סיבתי מתבסס המבקש על היקש לוגי, שלפיו כיוון שמשקלו עלה וכיוון שנקבעו לו נכויות העשויות להסביר אפשרות של עליה במשקל, קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה לבין השמנת היתר. אלא שאין די בכך.

נוכח עברו הפלילי המשמעותי של המערער, והמלצתו השלילית של שירות המבחן, לרבות בתסקיר המבחן המשלים שהוכן לקראת הדיון בפנינו, מצאנו כי אין מנוס מענישה מרתיעה. אנו מקווים שהמערער ישכיל לנצל את תקופת מאסרו כדי להשתלב באופן אפקטיבי בהליך טיפולי ולשנות את דפוסי התנהגותו המובילים אותו לשוב ולבצע מעשי אלימות. 

בעוד שבית המשפט לענייני משפחה החיל על המקרה, בעיקרו של דבר, את הוראות הדין הישראלי, בית המשפט המחוזי דן בהוראות הדין ההולנדי, שנפרס לפניו בחוות דעת מטעם הרשות המרכזית בהולנד, ואשר לא עמדה לנגד עיניה של הערכאה הדיונית. אשר על כן, בהחלט אפשר כי לו היה בית המשפט לענייני משפחה מכריע בתביעה על יסוד הדין ההולנדי בלבד, כמתחייב מהוראות חוק אמנת האג, הוא היה מגיע לתוצאה זהה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

מסקנתי היא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ביחס לעניינה של האם ובני המשפחה המורחבת, שונים הם פני הדברים ביחס לשני אחיה של הקטינה. לכל אורך הדרך ניכר הקושי של השופטים – הן בבית המשפט לענייני משפחה, הן בבית המשפט המחוזי – להורות על הפרדה טוטאלית של הקטינה מאחיה. בשונה משאר בני המשפחה, הקשר עם הקטינים נתפס, גם מנקודת ראותם של גורמי המקצוע, כקשר חיובי ובונה. מסיבה זו ציינתי בהחלטתי מיום 24.12.2012, כי המשיב ייתן דעתו לאפשרות שעניינם של הקטינים יופרד, רעיונית, מעניינם של הוריהם.

לתגובת המשיב תוך 30 יום. 

קביעתו של בית המשפט העליון, לפיה ניתן לעשות שימוש בחזקת הכוונה במסגרת הבחינה המקדמית של חומר הראיות לצורך בקשת הסגרה, אינה חידוש מן הסוג שיש בו כדי להצדיק קיום דיון נוסף. אף אם טרם נדונה חזקה זו בהקשר של עבירת השמדת עם, הרי שהיא עולה בקנה אחד עם דרכי ההוכחה המקובלות במשפט הפלילי. כפי שציין בית המשפט העליון בפסק-הדין, השתתפותו של העותר ברצח שיטתי של מאות בני אדם מאותה קבוצה אתנית, ללא כל מחאה או התנגדות ותוך הצעה לעשות שימוש בכלי נשק קטלני יותר, מלמדת לפחות לכאורה על רצונו של העותר בהשמדת אותה קבוצה אתנית.

המשנָה לנשיא נאור מצאה להדגיש, כי השימוש שנעשה על ידי רוכש הקרקע בענייננו מהווה בעיניה "שימוש נלווה לייעוד העיקרי של המקרקעין". מכאן, שבסופו של דבר, המחלוקת המרכזית בין השופטים הייתה האם התוכנית השנייה שאושרה לגבי המקרקעין, לאחר שאלה הופקעו מהעותרים, שינתה את ייעוד המקרקעין בהשוואה לתוכנית שאושרה לפני ההפקעה. המחלוקת בין השופטים בסוגיה זו הייתה ממוקדת בתשתית העובדתית של ההליך, ואין היא מצדיקה ליבון שיפוטי נוסף לפני מותב מורחב של שופטי בית משפט זה.

כמבוקש. 

דין הבקשה להידחות, ואין הצדקה למתן רשות ערעור. בית המשפט המחוזי שקל בצורה עניינית את המצב הדיוני באותה עת, תוך עריכת איזון דרוש ביחס לטענת המבקשות לפיה בעל המניות במשיבה – מר ברוך ג'אן – הינו חייב מוגבל באמצעים. ההחלטה הנדונה אמנם דחתה את הבקשה לעיון חוזר, אך הותירה פתח להגשת בקשה נוספת בעתיד הקרוב.