סיכומם של דברים, המערערים לא הצליחו להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין נזקיו של המערער לבין התנהלותו של הצוות הרפואי במהלך לידתו.על יסוד האמור לעיל, אינני סבור כי יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו. סבורני, כי במקרה דנן, לא נמצא טעם מבורר להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את חוות הדעת המקצועיות של המומחים מטעם שני הצדדים וקבע כי, באף לא אחד משלבי הלידה הוכחה התרשלות של הצוות הרפואי, אשר טיפל במערער. דומה, כי הן קביעותיו העובדתיות והן מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות היטב על חומר הראיות שהובא בפניו, והן עולות בקנה אחד עם השכל הישר ומבחני הסבירות. 

בהליך שלפניי, מנסה המבקש לטעון כי הפרשנות שנתן בית משפט השלום, ושאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, לחזקת הבעלות מרחיבה יתר על המידה ופוגעת בזכויותיו כנאשם. יחד עם זאת, השאלה, כפי שמציגה המבקש, באשר לנטל המוטל על מבקש להוכיח פוזיטיבית את זהות הנוהג ברכב מקום בו הצליח להוכיח שלא הוא נהג ברכב, אינה מתעוררת בהליך הנוכחי. העיון בהליכים בפני הערכאות הקודמות מעלה כי המבקש לא הצליח להוכיח שלא הוא נהג באופנוע, משכך, אין צורך להכריע בהליך זה בשאלה מה היה הנטל שהיה עליו להרים לו היה מוכיח שלא נהג ברכב מבלי למסור את שמו של אדם אחר שנהג בו.  

הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשתו של הליך. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור, כאשר ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש הארכה; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על ההחלטה, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך.   

על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בא כוח המבקשים הסכים להצעת בית המשפט, לפיה באם תידחה עמדתו לגבי אופן החישוב של הפחתת שיעור האשם התורם שיסודה בהצעת המשנה לנשיא ריבלין, כי אז החישוב שהגישו המשיבים לשופטת הרשמת נחליאלי-חיאט – ואשר אושר על ידיה – הוא החישוב הנכון. כפי שפורט, בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, בציינו כי הצעתו של המשנה לנשיא הייתה הצעת פשרה שרירותית שבינה לבין החישוב הנכון אין דבר וחצי דבר. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי לחלוטין, ואוסיף, כי מוטב היה לו הטענה לא הייתה נטענת מלכתחילה.

באשר לטענות המבקשים הנסמכות על עניין מורלי, אין להן בסיס. בעניין מורלי אין קביעה לפיה טעות מהותית ביישום הדין ככל שהדבר נוגע לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות מצדיקה מתן רשות ערעור. עניין מורלי כלל אינו דן בסוגיית נטילת רשות הערעור על החלטת הערכאה הראשונה בבקשה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.

דין העתירה להידחות על הסף, מבלי להידרש לטענותיה של העותרת לגופן. העותרת לא הניחה ביסוד עתירתה תשתית עובדתית מינימאלית באשר לתוכן פנייתה למשרד הפנים. מכל מקום, אף אם פנייתה נדחתה כפי שנטען בעתירה, היה עליה למצות הליכים מול המשיב באמצעות פנייה מסודרת בעצמה או על-ידי בא-כוחה, קודם להגשתה של עתירה לבית משפט זה. פנייה כזו הייתה מאפשרת לה לקדם את בקשתה, ולמצער, הייתה מניחה תשתית עובדתית המבהירה את גדר המחלוקת בין הצדדים.

על בסיס תקנות 437(א) ו- 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי בכל הנוגע להוכחת עניין שבעובדה רשאי בעל דין לצרף לתיק המוצגים רק מסמכים שהתקבלו כראיה כדין בערכאה הדיונית או שניתנה בבית המשפט שלערעור החלטה המתירה הגשתם כראיה. כמו כן, לפי הנחיה 7(ב) להנחיות נשיאת בית-המשפט העליון כל עוד לא הוחלט להתיר הגשת ראיה "לא תהיה בסיכומים בכתב התייחסות לראיה שהגשתה התבקשה ולא ניתן יהיה לצרפה לתיק המוצגים".    

אפשר שהתקנון, ככל שעניינו מתן ציונים ותארים, אינו חוזה המחייב את האוניברסיטה. אלא שאף בהנחה כי התקנון הוא חוזה, הרי שמדובר בחוזה בו מתחייבת האוניברסיטה ליתן תואר "על פי הכרעה או הערכה" של הגורמים המוסמכים בה. לפי הוראת סעיף 33 לחוק החוזים, בחוזים מסוג זה "אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט". מטרתה של הוראה זו היא למנוע התערבות של בית המשפט בשיקול דעת מקצועי הקשור למתן התואר.

אין בעובדה שהמבקש הביע נכונות ליטול חלק בהליך של שיקום, זאת כאשר טרם החל בפועל לעשות כן, כדי להעדיף את אינטרס השיקום על פני אינטרס הציבור בקביעת עונש ראוי המבטא את חומרת מעשיו. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי מנסיבותיו לקולא עולה כי יש לגזור את עונשו של המבקש על הרף הנמוך של מתחם הענישה. נוכח האמור, גזר בית המשפט על המבקש עונש של 21 חודשי מאסר בפועל.