יש לתת את הדעת על כך, שענייני מזונות, החזקת ילדים ורכוש, מסורים לסמכות המקבילה של שתי הערכאות. כאשר ערכאה אחת עושה שימוש כדין בסמכותה, תימנע הערכאה האחרת מלעשות שימוש בסמכות הנתונה לה. אין מדובר כאן בשלילת הסמכות מעיקרה, אלא במניעות. על הערכאה המקבילה להפעיל שיקול דעת אשר על פיו תימנע עצמה מעשיית שימוש בסמכות. 

המערער טוען כי פסק-הדין ניתן ללא נימוקים. טענה זו דינה להידחות. בית-הדין מפנה בפסק הדין לחוות הדעת שעסקה במסוגלות ההורית של הצדדים, ולמסקנתה, בה הומלץ, לאפשר לאם את ההגירה עם הילדים, כדי שתוכל להיעזר בהוריה ובסביבה התומכת של הקהילה באוסטרליה. חוות הדעת עצמה מפורטת, מנומקת, ודנה בשאלות המסוגלות ההורית, בשאלת ההגירה ובאופציות השונות להכרעה. בית-הדין מציין כי האב לבדו אינו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם גידול הילדים, ולדעת בית-הדין הוא גם אינו מעוניין בכך. 

סמכות בית-הדין הרבני לדון בענייני הניהול הפנימי של ההקדש – ובכלל האמור למנות נאמנים ולפטרם – נובעת על-פי החוק מכתב ההקדש עצמו שכונן בפני בית-הדין הרבני. סמכות בית-הדין אינה נובעת מפסק-דין זה או אחר של בית-המשפט המחוזי או בית-המשפט העליון.

כיון שמדובר כאן בתיק שהסמכות יכולה להיות רק על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-הדין הרי דרושה הסכמה של שני בעלי הדין והסכמה מכללא כפי שהיתה כאן, לא תועיל. הערעור נדחה.

כאשר מדובר בהסכם, חזקה היא, כי יש בידי הורה המחזיק בקטינים שהסכים למכירת דירת המגורים ולפינוי הדירה, פתרון משביע רצון למגורים חליפיים שלו יחד עם הילדים. מגורים חליפיים אלו יכולים להתקיים בדירה שכורה וזאת עד לקבלת מלוא חלקו בתמורת הדירה ורכישת דיור קבע אחר, אם יחפוץ בכך. בנסיבות העניין גובלת הטענה בחוסר תום-לב ומוטב היה שלא להעלותה. הערעור נדחה.

מקור הסמכות החוקית של בית-דין רבני לדון בענייני מזונות ורכוש, מצוי בסעיפי חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט). בסעיף 3 לחוק נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לבית-הדין הרבני כאשר תביעת מזונות או רכוש או כל עניין אחר נכרכו בתביעת גירושין. לשם כריכה כאמור אין צורך בהסכמת הצד שכנגד לסמכות בית-הדין. 

 בית-הדין ידון בכל הנושאים על-פי גדרי דין תורה תוך שקלול הזכויות הרכושיות של האישה לפי מנהגי מדינת צרפת ובמגבלות ההלכה, באופן דומה לדרך שבהם מחלק בית-הדין את הזכויות הרכושיות האזרחיות לבני זוג שהם תושבי ישראל. ראוי להזכיר בהקשר זה כי בהסכמת הבעל לסדר את הגט ולהתדיין בפני בית-הדין בישראל בענייני הרכוש יש משום קבלת מנהג בתי-הדין לתת פיצויים לאישה המתגרשת מעבר לסכי כתובתה, אם וככל שבית-הדין ימצא שיש הצדקה לעשות כן.  

המערער אינו יכול להלין על בירור תביעתו לשלום בית שהתבררה בביה"ד בפ"ת לבקשתו וביוזמתו. לפי תקנות הדיון (סעיף י"ח), תביעת נגד או תביעת אגב יש להגיש באותו בי"ד. תביעת גירושין, היא תביעת נגד. מן האמור לעיל עולה שהערעור חסר כל בסיס, וטוב היה אם לא הוגש.

למרות שהבעל לא השיג את מטרתו לביצוע הגט באמצעות חיוב משפטי, בית-הדין המשיך לטפל בעניין הגירושין שביניהם, כפי שצויין בפסק-הדין שבית-הדין מציין שבעקבות הסכמתה של האישה להתגרש, הוא מורה להם להגיע לידי הסכם גירושין. עניין הכריכה מתייחס לתביעת הגירושין ולא לתביעת החיוב.