הבעל חוייב על ידי בית-הדין הרבני במתן גט לאשתו, ללא תנאי וללא כל שהיה. מאז ניתן פסק הדין חלפו כחודשיים ומחצה, והבעל מעגן את אשתו - לפי השמועה, הוא נמלט לחו"ל, בניגוד לצו עיכוב יציאה מן הארץ - ולא מאפשר לקיים דיון מסודר, כאשר האישה במצב של תלויה ועומדת ללא כל אפשרות לכאן או לכאן. שבנסיבות שנוצרו, יש להטיל על הבעל מאסר לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבנים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה. הוטל על הבעל מאסר של שנה. אין לתת לבעל כל סיוע הלכתי או משפטי, ואין לאפשר לו לקבל היתר מאה רבנים, או כל מסמך אחר שיסייע לו לשאת אישה על אשתו.

היות והחלטת בית-הדין האזורי ניתנה על פי ממצאים שגויים, נמצא כי לא היה מקום לתרעומת הקשה של בית-הדין על המערער ובא-כוחו, ועל כן יש לבטל את הקנס שהטיל בית-הדין על מר פלוני המופיע בסעיף 2 להחלטת בית-הדין האזורי.

יש הסוברים שאין כאן גזל כי הבעל מודע שכל פסק דין שלא נפרע, הצד השני פונה להוצאה לפועל ואם האישה גבתה הכל, הרי היא המוחזקת ואין האב יכול להוציא בלא ראיה. ואם עדיין לא גבתה, האב הוא המוחזק והוא רשאי לקזז את מה שחוייב בהוצאה לפועל.

ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי לבטל צו ראשון שניתן לטובת האישה ולהוציא צו חדש ומתוקן על שם שני הוריה, 50% לכל אחד. לפי ראות עיני בית הדין, אין מקום לבית הדין הגדול לחלוק על קביעה זו.

בהעדר צוואה כשרה, דין תורה מחייב במקרה זה לחלק את העזבון כדלקמן: פלוני (הבכור) - 50% (דהיינו שני חלקים), אחיו פלוני - 25%, והנכד - 25% (דהיינו חלק ירושת אביו שהיה בנו של המנוח, שכן לפי ההלכה הנכד עומד במקום אביו ויורש את חלק אביו כאילו היה אביו עדיין חי. אי אפשר שלא להעיר על צוואת הנפטר השוללת זכויותיו של יתום בן 8 שאביו נרצח, יש לנו חשש, כי היות שהבן אבי הילדים לא היה חי בזמן פטירת המצווה, דרוש ברור כיצד הגיעה הצוואה למבקשים, ומי מצא אותה ובאלו נסיבות.

מעיון בשטר הצוואה עולה בבירור שההקדש לא נוצר בעת חתימת הצוואה בפני הנוטריון. המנוח קבע כי כל עוד הוא חי יש לו שליטה מלאה על הנכסים וכן גם לאחר מותו תהיה אשתו רשאית להשכיר ולהשתמש בהכנסות כרצונה (לדבריו: "ורק אחרי אריכות ימי ואריכות ימי אשתי יתחילו האפוטרופוסים להוציא הוראות צואה זו לפועל").

על בית הדין להכריע בהתאם לטובת הילדה. האם טוענת כי טובת הילדה להתחנך בחינוך חילוני אשר תואם את אורח החיים שבביתה, ומה גם שנישאה לאיש אחר, חילוני, ונולדה בת, שגם היא עתידה להתחנך בחינוך חילוני. האב טוען, כי טובת הילדה להתחנך בחינוך ממלכתי-דתי. הוא עצמו חרדי, אך כדי לבסס את הקשר שבין הילדה לבינו, ובהתחשב בעובדה כי האם חילונית, סבור הוא כי מן הדין שהילדה תלמד בחינוך ממלכתי-דתי.

הצדדים והדיין לא חתמו פשיטא שבקניין סגי אפילו בהתחייבות בדברים בעלמא שהייתה התחייבות בקניין בפני בית הדין הרבני חשוב שמהניא גם לסלק אסמכתא, שבודאי שההתחייבות חלה. שהרי האישה הגיעה להסכם מתוך דעה צלולה ובהבנת מצבה לפי הדין, ובגלל שינוי כזה מהמקובל, לומר שההסכם כולו לא נעשה מתוך גמירות דעת, זו אומדנא דלא מוכחא.