העותרת טוענת כי החלטת פרקליט המחוז לחתום על ההסדר המותנה היא בלתי-סבירה באופן קיצוני. לטענתה, ההסדר המותנה פוגע באינטרס הציבורי, חורג לקולא מהנהוג במקרים דומים, ולמעשה אף 'עוקף' את החלטת ועדת האכיפה אשר דחתה את הסדר האכיפה בשל חומרת החשדות נגד גולדמן.

"מדוע לא תוציא הנחיה הכוללת את כל המידע הנדרש לניכוי מס תשומות לרכב מדברי ורכב סיור". זאת, בגין סירובה "לפרסם הנחיה מינהלית הכוללת את כל המידע המקצועי הנדרש לעוסק, הכולל את הקריטריונים והמדיניות של המשיבה לאישור ניכוי מס תשומות לרכישת והחזקת רכב מדברי או/ו רכב סיור". העדר פרסום הנחיה כאמור מביא, לטענת העותר, לחוסר אחידות ביישום הדין בהקשר זה.

העותרת טוענת כי ההחלטה מיום 9.4.2024 ניתנה ללא כל נימוק מינימאלי; היא ניתנה בהרכב של "דן יחיד" בניגוד לתקנות, בפרט מאחר שמדובר לשיטתה בפסק דין ולא ב"החלטה אחרת"; ומבלי שהתקיים בה דיון, וזאת בניגוד לקביעות קודמות של בית הדין הרבני הגדול אשר קבע כי יתקיים דיון בבקשה. 

כפי שטענו המשיבים, טענותיהם של העותרים מצויות בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, כאמור בסעיף 5א ובפרט 2 לתוספת הרביעית לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. 

לאחרונה התקבל בידיה מידע חדש ובעל חשיבות מכרעת, הנוגע לשינוי מדיניות המינהל האזרחי. על פי הטענה, במסגרת אותו שינוי התקבלה עמדתה העקרונית של העותרת לפיה משלא ניתן לרכוש בעלות פרטית באדמות מסוג מוואת, יש לבחון את סוג הקרקע ומעמדה בטרם הכרה בזיקה.

האם בתי הדין הדרוזיים מוסמכים לדון בסכסוכים בין בני זוג בנושאים רכושיים על בסיס הסכמתם של הצדדים, הגם שברגיל אינם מוסמכים לעסוק בכך? 

מבקשת העותרת כי נורה על ביטול פסק הדין של בית הדין הגדול, ונקבע שהיא זכאית לחלקה בשווי המניות במועד הקרע. לטענתה, בתי הדין הכריעו במחלוקת "תוך התעלמות מובהקת מטענותיה ומבלי שאלו נדונו ונבחנו", ופעלו בסטייה מהוראות חוק יחסי ממון. 

העותר לא מיצה הליכים כנדרש עובר להגשת העתירה. כידוע, בטרם הגשת עתירה לבית משפט זה, מוטלת החובה על העותר להקדים ולפנות לרשות המוסמכת, ולאפשר לה להגיב לטענותיו.

מבקשת העותרת כי נורה על ביטול פסק הדין של בית הדין הגדול ונקבע כי "מכון ארגמן, אשר מונה כמומחה מטעם בית הדין [...] הוא הגורם המכריע אשר הערכאות השונות תתייחסנה אל חוות דעתו בכל הנוגע לשאלה האם בוצעה פגיעה מינית בקטינה בידי אביה אם לאו".

בידי העותר "ראיה חד משמעית, לפיה ראיית המקור הושמדה" וכי הדבר נעשה בזדון. לא זו אף זו נטען, כי התביעה לא יכולה לטעון, בהזדמנויות שונות, כי 'אין משמעות לראיית המקור'.