טוען העותר כי הוא מוחזק במעצר בלתי חוקי החל מיום 25.6.2024; וכי בהעדר צו מעצר מינהלי תקף, יש להורות על שחרורו ממעצר לאלתר.

העותר טוען כי השרים הפחיתו הפחתה בלתי סבירה מחשיבותם של שיקולים הומניטריים ובפרט מהיות העותר נטול זיקות אמת לישראל – וכפועל יוצא מכך, מהסבל היומיומי שבו הוא נתון בהיותו כלוא בבית סוהר בישראל. 

החלטה

1. בעתירה שלפנינו מבוקש כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטת המשיבה 1 לביטול האישור ההנדסי שניתן למתקן ימי מס' 72 במרינה בעיר אילת (להלן: המתקן הימי או המזח).

2. בתמצית יתואר כי ביום 12.5.2019, מהנדס המשיבה 1 נעתר לבקשת העותרים והעניק אישור הנדסי למתקן הימי. בחלוף שנים אחדות, ביום 26.7.2023, החליט נציג המשיבה לבטל את האישור ההנדסי שניתן למתקן הימי בנימוק כי "המתקן עליו ניתן האישור עבר שינוי מבנה מהותי וכן הועתק ממקומו הקבוע שעליו כאמור ניתן האישור". על החלטה זו נסובה העתירה שלפנינו.

3. לטענת העותרים, ההחלטה לבטל את האישור ההנדסי היא החלטה שרירותית ולא חוקית, אשר התקבלה ללא "גושפנקה" של מומחה שבדק כי אכן חל שינוי מהותי במתקן הימי. בעתירה נטען כי החל משניתן האישור ההנדסי למזח, הוא פעל תחת אישורים מתאימים ובהתאמה מלאה לכלל התקנות. בעוד שמנגד, לטענת העותרים, "מהיום הראשון בו ירד המזח למים, הייתה התנגדות גורפת מצד משטרת אילת". אשר להחלטה לבטל את האישור ההנדסי ונימוקיה, נטען כי בדיקה הנדסית שערכו העותרים העלתה כי לא בוצע כל שינוי מהותי במזח; וכי מיקום המזח הוחלף בהוראת מנהל המשיבה. משכך, נטען כי יש להורות על ביטול ההחלטה לביטול האישור ההנדסי להפעלת המזח.

4. מנגד, לעמדת המשיבים, יש לדחות את העתירה הן על הסף הן לגופה. נטען כי העותרים לא צירפו משיבים רלוונטיים לעתירה – עיריית אילת והחברה הכלכלית אילת, אשר אחראיות על ניהול ותפעול המרינה באילת, ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. אף לגופה של עתירה נטען כי יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות בהחלטה. פורט כי האישור ההנדסי בוטל לאחר שנודע למשיבים כי "העותרים הפעילו את המתקן הימי בניגוד גמור לאישור ההנדסי שניתן להם", הואיל והאישור ניתן להפעלת המתקן הימי בעודו מעוגן ומקובע לשטח המעגנה ואילו העותרים הפעילו את המתקן הימי ככלי שיט שיצא ונכנס משטח המעגנה. בכך, כמפורט בתגובת המשיבים, הפעלת המתקן הימי על-ידי העותרים מהווה "פגיעה חמורה בבטיחות השיט ותוך סיכון ציבור המתרחצים", בין היתר, מאחר שהמתקן שהה אף בימים שקדמו להגשת תגובת המשיבים, בתוך קו ה-300 מטר מהחוף. מטעמים אלו, נטען כי ההחלטה לביטול האישור ההנדסי היא החלטה סבירה אשר נובעת משיקולים של בטיחות השיט, בטיחות ציבור המתרחצים ובטיחות המשתמשים במתקן עצמו.

5. דין העתירה להידחות. החלטה בדבר כשירותו של מתקן ימי כזה או אחר, היא החלטה מקצועית המסורה לשיקול דעתו של הגורם המוסמך. בתחומים בהם נדרשת מומחיות מקצועית, לגורם המוסמך מסור שיקול דעת רחב והוא אף נהנה מחזקת התקינות המינהלית. על כן, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יתערב בנקל בהפעלת שיקול הדעת המקצועי, אלא במקרים חריגים שבהם הפגמים שנפלו בהתנהלות הגורם המוסמך יורדים לשורש העניין (ראו: בג"ץ 4806/20 חברוני נ' המפקח על המכרות, פסקה 34 (22.11.2020); בג"ץ 3604/18 עיריית כפר סבא נ' שר התחבורה והבטיחות בדרכים, פסקה 9 (17.6.2018)).‏

בענייננו עיון בהחלטה מושא העתירה, מעלה כי לא נפל בה פגם המצדיק התערבותנו מאחר שהיא ניתנה על בסיס נימוקים מקצועיים ושיקולים רלוונטיים. מתגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה נלמד כי ההחלטה בדבר ביטול האישור ההנדסי להפעלת המתקן הימי, ניתנה לאחר שהתחוור למשיבים כי המתקן הימי מהווה סכנה בטיחותית ומשנקבע כי השימוש במתקן הימי חורג מגדרי השימוש שהותר עבורו. החלטה זו נסמכה על בדיקת גורמי מקצוע בשטח, בכללם, דיווח של מפקח מטעם המשיבה וכן פניה של רישוי עסקים בעיריית אילת.

עוד יודגש כי המשיבה הוסיפה ודבקה בהחלטתה לביטול האישור ההנדסי גם לאחר שהוצגה בפניה עמדת העותרים, תוך שזו נדחתה באופן מקצועי וענייני. במענה המשיבה לעמדת העותרים פורט, בין היתר, כי מעולם לא הועברה בקשה מטעם המשיבה לשינוי מיקום המתקן הימי; כי אף בתמונות שהציגו העותרים, ניתן להבחין בשינוי שעבר המתקן הימי; וכי "המתקן אושר כאשר הוא מרותק בשטח המעגנה, בעוד שהתמונה שסיפקת ניתן לראות בבירור כי המתקן צף בים הפתוח ולא בשטחי המעגנה", בשים לב לתקנה 4 לתקנות הנמלים (מעגנות), התשע"א-2010. 

6. לבסוף, אף מבלי להידרש לכך בהרחבה, יש טעם גם בטענת המשיבה כי העתירה לוקה באי-צירוף משיבים רלוונטיים כנדרש. זאת, באופן הפוגם הן בשלמות התמונה העובדתית המובאת לפני בית המשפט והן בזכות הטיעון של המשיב הרלוונטי שלא צורף (בג"ץ 3029/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (16.5.2023)).

7. בטרם סיום, יוער כי גם בשלב זה, המשיבים מציעים לעותרים שתי חלופות אשר המשיבה 1 נכונה לשקול ולבחון: חלופה אחת, להשיב את המתקן הימי למצב המקורי כפי שאושר בשנת 2019 ולמיקומו בשטח המעגנה, בכפוף לבדיקת הגורמים המוסמכים ולעמידה בכלל הוראות הדין והנהלים, תוך הגשת אישור הנדסי מחודש; חלופה שנייה, לפעול במסלול של בניית כלי שיט בהתאם לקבוע בתקנות והנהלים המחייבים. לנוכח האמור, חזקה על הצדדים כי יידברו ביניהם למען השגת פתרון מיטבי בנסיבות העניין.

8. העתירה נדחית אפוא; העותרים יישאו בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.

ניתן היום, ‏ג' בתמוז התשפ"ד (‏9.7.2024).

העותרת טוענת כי החלטת המפקד הצבאי הדוחה את בקשת ההחרגה, לוקה בחוסר סבירות קיצוני וחוסר מידתיות. בהקשר זה היא שבה וטוענת, כי לא נשקף מן המבנים סיכון ביטחוני; כי המפקד הצבאי שגה בקביעתו כי המבנים סמוכים לגדר הביטחון; כי המבנים מרוחקים יחסית מציר התנועה הסמוך ואין בהם כדי להוות הפרעה לתנועה בכביש; וכי איסור הבניה במקרקעי העותרת פוגע בזכותה לקניין, ומפלה אותה לרעה לעומת מחזיקים של מבנים סמוכים.  

בעתירה נטען, כי אף אם התבטאות העותר כלפי בא-כוחו לא היתה במקומה, אין בה – וגם לא בהזדקקותו של העותר לשירותיהם של סניגורים פרטיים 'מהצד' – כדי להצדיק את שחרור הסניגורים הציבוריים מייצוגו; ודאי לא את שחרורה של הסניגוריה הציבורית מן המשימה.

מכאן הערעור שלפניי שבמסגרתו חוזר המערער, בעיקרם של דברים, על טענותיו בבקשת הפסלות, ובהן הטענה כי החלטותיו של המותב בהליך בעניינו מלמדות על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. 

העותר בעתירתו חולק על החלטת משרד החקלאות, וגורס כי היא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות נוהל התמיכה, ואף פוגעת באינטרס ההסתמכות שלו. משרד החקלאות, לעומת זאת, טוען כי דין העתירה להידחות על הסף – בשל קיומו של סעד חלופי, ולגופה – בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתו.

במסגרת העתירה טוען העותר כי החלטת הוועדה לטוהר הבחינות איננה סבירה ומידתית, ועל כן יש לבטלה. 

בעתירה נטען כי "משפקע צו המעצר המנהלי נגדה היה מקום לשחררה באופן מיידי, במיוחד על רקע סירוב המשיבים למצות את החקירה נגדו [כך במקור – ח' כ'] ולמצות את האופציה הפלילית במשך פרק הזמן שהוענק להם בידי בית המשפט הצבאי בערכאה הראשונה".

העותר טוען, בין היתר, כי ועדת הערר שגתה בכך שאימצה את קביעות הוועדה המחוזית מקום שבקביעת הוועדה המחוזית נפלה טעות גלויה בכך שסיווגה את נכותו מסוכרת תחת סעיף 4(ג) לתקנות, והעמידה אותה על 20 אחוזים.