החוק מחייב את בית-הדין לתת תעודת גירושין לכל מי שהתגרש כדין ובסמכות בית-הדין, מורכב משני חוקים - התיקון לחוק שיפוט בתי דין סעיף 4א(ב) עם ההוראה על מתן תעודת גירושין. נראה לנו שהתיקון לחוק שיפוט בתי דין סעיף 4א(ב) הוא מוגבל ביותר ומצומצם ואין בית-הדין נוטה לפרוץ בו פרצות כדי שלא למוטטו מבחינת החקיקה הבינלאומית. החשיבות ועיקרו של התיקון לחוק היא מניעת עגינות לפי ההלכה שלזה אין בית-דין בעולם שמוסמך לדון ולאכוף גט דתי. אולם לעניין הגירושין מהבחינה המשפטית יש בתי משפט מוסמכים ואפקטיביים.

מי שטוען לא ידעתי ורוצה לעקור הסכם עליו להביא הוכחה או אומדנא שלא ידע. בית-הדין כותב שהאומדנא היא הפוכה. כי נתגלתה לעיניהם אישה פקחית ומפוכחת השולטת היטב בענייניה ולא נראה כלל לקבל את תשובת בא כוחה שלאחר הנישואין השניים נפקחו עיניה. אין לפני בית-הדין הסבר מפורט של בית-הדין מה הם הסתירות שמצא בדבריה ובדברי העדים, די בכך שבית-הדין קובע שאין האישה אמינה בעיניו. לא זו בלבד שחובת ההוכחה עליה ולא הוכיחה את טענותיה אלא שבנוסף לזה "הצליחה" ליצור רושם בלתי אמין על בית-הדין האזורי. לאור הנ"ל, בית-הדין מחליט לדחות הערעור.

אין בדברים אלו בכדי להמעיט בחומרת התנהגותה של האישה ובאי כוחה, על ההטעיה הגמורה שהטעתה את הבעל ואת בית הדין בכך שנתנה את הסכמתה וחתימתה "מהפה אל החוץ", ובליבה זממה להפר את הסכמתה ואף נהגה כך בפועל לאחר הגט. התנהלות כזו תגרום לחוסר אימון קשה בין צדדים, ועלול להעמיק את בעיית סרבנות הגט.

החיים המשותפים של בני הזוג עלו על שרטון ובכללית מצטיירת התמונה שנסתם הגולל על אפשרות ליישור ההדורים בין הצדדים באופן שלא ניתן לאחות הקרע, ויש לשים קץ למצב של לא שלום ולא גירושין, בשים לב שהצדדים חיים בפירוד שנים רבות. לדעת הרוב לא ניתן לחייב לפני שהאישה תקבל פיצוי הוגן וכתובה, וסכום הפיצוי יקבע על-פי בית-הדין האזורי.

כשרות הגט היא בעיה הלכתית טהורה וחמורה, שהיא קובעת לענייני הילדים, וחמור יותר מזה היא התוצאה לגבי מעמד האישה, שאין חמור מענייניה של "אשת איש". כל ספק בגט אפילו קל, מהווה שאלה חמורה בהיתרה.

הואיל והבדיקה לא תגרום לפגיעה בכשרות הנישואין של המבקשת או של אמה, אלא אדרבה, עשויה להביא לבירור יהדותן, ולהתירן לבוא בקהל ישראל, התקבלה הבקשה.