הלכה היא עמנו כי בית המשפט הגבוה לצדק לא נדרש לעתירות המוגשות לפני שהרשות קיבלה החלטה סופית לגופו של עניין (ראו למשל: בג"ץ 8145/19 ד"ר ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (02.01.2020)); הדברים נכונים מקל וחומר מקום בו "אין כל החלטה מינהלית שניתן להשיג עליה בערכאה שיפוטית" (ראו והשוו: בג"ץ 444/21 פלוני נ' משרד הביטחון מתאם הפעילות בשטחים ועדת מאויימים, פסקה 2 (24.01.2021)).

נטען כי העתירה תוקפת את המדיניות הכללית של ההעמדה לדין ולא עוסקת בהכרעות נקודתיות ובשאלות ראייתיות; כי המדיניות הנוכחית היא בגדר אכיפה בררנית המבטאת שינוי מדיניות האכיפה ביחס לאירועים מקבילים בהיקפם מהעבר – ההפגנות נגד הסכמי אוסלו ונגד ההתנתקות – אירועים שאותם ראו העותרים כ"קבוצות שוויון" לענייננו.

לטענת העותרים, המשיבה הפרה את חובתה לנהוג בשוויון ונהגה בחוסר סבירות בכך שסירבה ליתן להם פיצוי משולב בקרקע ובכסף. החלטה זו מפלה לרעה את העותרים הן ביחס למוחמד שקיבל פיצוי בקרקע ובכסף, והן ביחס לבעלי זכויות אחרים בכפר עינאן, וזאת מבלי שקיימת כל שונות רלוונטית המצדיקה הפליה זו. 

העותר טען, בין היתר, כי המעצר נעשה על מנת ללחוץ על חמו, אביה של אשתו, וכי בד בבד עם המעצר, חולט רכבו של המערער ונגרם נזק לרכב.

אין מוצא במקרה זה מדחיית העתירה על הסף, בשל כך שהטענות המועלות בה הן טענות ערעוריות ביחס להכרעות שיפוטיות שניתנו על-ידי הערכאות הדיוניות המוסמכות לכך.

העותרת טוענת כי נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי גם שיקולי צדק מחייבים התערבות שיפוטית בפסק הדין. בתמצית נטען, כי "עניין זה חורג מעניינה הפרטי של העותרת, ומסכן כל מבוטח אשר סבל משני אירועים שוליים במהלך חייו אשר יביאו לבטלות הפוליסה שלו". 

טוענים העותרים כנגד הקביעה לפיה עליהם להביא ראיות לכך שהעיזבון לא חולק. הם הבהירו כי אין ביניהם מחלוקת שהעיזבון לא חולק, וגם המשיב 3 לא כפר בכך. משאין מחלוקת בין הצדדים, היה מקום לשיטתם לקבל טענה זו כעובדה ולא לדרוש כי יוכיחו אותה בראיות.

ההכרעה בבקשת רשות הערעור – בטרם הוגשה עמדת היועמ"ש בתיק האחר, ולאחר שהוגשו על-ידי המשיבים שש בקשות למתן החלטה, אשר לטענת העותרים לא הומצאו להם – פגעה בזכויותיהם הדיוניות, שכן במסגרתה, למעשה, בוטלה, לבקשת המשיבים, ההחלטה מיום 18.6.2023 – זאת, מבלי לקבל את תשובת העותרים לבקשות המשיבים למתן החלטה (בניגוד לתקנה 50 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 

טענותיה של העותרת מופנות באופן מהותי כלפי החלטותיו הדיוניות של בית המשפט לענייני משפחה, ובפרט אלו הנוגעות לאי-זימונה של פרופ' לב-ויזל למתן עדות. כפי שתואר, עוד קודם לסיום ההליך בבית המשפט לענייני משפחה הערעורים שהוגשו על החלטות אלו לבית המשפט המחוזי – נדחו. כעת נדחה גם הערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. 

טענתו העיקרית של העותר היא כי הערכאות שדנו בעניינו לא התייחסו לטענתו לפיה על בית משפט השלום לנכות מעונשו את ימי המאסר שהוא ריצה חלף עבודות שירות.