המערער הלין על כך שערעורו לבית המשפט המחוזי לא נדון לגופו. המערער טען, כי בא-כוחו הראשון לא הודיע לו על קיום הדיון בבקשת הביטול הראשונה או על ההחלטה שניתנה בבקשה זו, ונודע לו על כך "במקריות לפני כמה ימים". 

ככל שיש קשר סיבתי בין פעולות העמותה להפרה לבין פעולותיו של הרב מרקוביץ להפרה (מה שמוכחש) אין משמעות הדבר שהם חייבים בכפל קנס עקב כך, ויש לראותם כחבים "ביחד ולחוד" כמו בדיני החוזים ובדיני הנזיקין.

נטען כי לא ניתן משקל מספק להודאתו, לגילו הצעיר וליתר נסיבותיו האישיות. המערער הוסיף וטען, כי תסקירי שירות המבחן מלמדים על הליך שיקומי חיובי בעניינו.

 על קולת העונש נסב ערעור המדינה, שהלינה, בעיקרם של דברים, על המשקל שבית משפט קמא נתן לדברי נפגעות העבירה וחמו של המערער; ועל כך שבית המשפט מיקם את המערער בתחתית מתחם הענישה, שאותו הציב בין 48-24 חודשים.

משנדחה ערעורו של המערער לגבי הכרעת הדין, הרי שבמצב הדברים הרגיל, דומה כי היה מקום להחמיר בעונשו כפי שעתרה המדינה בערעורה. ברם, לטעמנו בית משפט קמא "דילג" בקלות יתר, באמצעות סעיף 184 לחסד"פ, לעבירה של סעיף 329(א)(2) לחוק. 

לטענת המערער, העונש שבית המשפט המחוזי גזר עליו מחמיר עמו יתר על המידה. נטען, כי היה עליו למקם את עונש המאסר בפועל באופן שעונש זה ירוצה במסגרת של עבודות שירות. עוד שלל המערער, את הטענה כי בינו לבין המתלונן התקיימו יחסים "פרא-רפואיים", שהתבטאו "במרות ושליטה". 

לטענת המדינה, העונש שנגזר על המשיב חורג לקולה ממדיניות הענישה הראויה. זאת, בין היתר בהתחשב בריבוי המעשים שבוצעו על ידי ניצול מעמדו ואחריותו, תוך פגיעה במתלוננות בזמן שבילו בבית חברתן, "פעולה בסיסית שכל ילד וילד עושה".

לטענת המדינה, העונש שנגזר על המשיב מקל עימו באופן משמעותי מהעונש הראוי וההולם למעשיו החמורים. בתוך כך, נטען כי העונש אינו מתיישב עם עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים שניצבים בבסיס העבירה, בהם חיי אדם ושלמות גופו וביטחון משתמשי הדרך ואינו מעניק משקל הולם לתוצאה הטראגית – מותו של המנוח.

המערער סבור כי העונש שנגזר עליו מחמיר עמו יתר על המידה, וזאת בין היתר בהתחשב בגילו הצעיר, במצבו הבריאותי, ובהליך השיקומי שעבר כמפורט שתסקיר העדכני. בנסיבות אלה, נטען כי ראוי להפחית מתקופת מאסרו ולהימנע מהשתת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, וחלף זאת יש להורות כי עונש המאסר בפועל ירוצה בדרך של עבודות שירות.

המערער טוען, בין היתר, כי לא נשקפת ממנו מסוכנות ממשית; וכי עקרון השוויון נפגע כאשר מדיניות שר הביטחון מקלה עם חשודים יהודים ומחמירה כלפי אזרחים ערבים.