לטענת המערער יש להקל בעונש שנגזר עליו, תוך שהוא מציין כי המתלוננים סלחו לו על מעשיו, וראוי לתת להיבט זה משקל מוחשי בגזר הדין. כמו כן, נטען כי הבעת החרטה מצדו, וכן נסיבותיו האישיות ובכללן גילו הצעיר – מצדיקות אף הן הפחתה בעונשו.

בערעור שלפנינו, לאחר שהמערער הודה בכתב אישום מתוקן, ונגזר דינו לעונש של 9 שנות מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח – הוא מבקש לחזור בו מהודאתו.

לשיטת המערער, בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה – הן בקביעת מתחם העונש ההולם בעניינו והן במיקום עונשו בגדרי מתחם זה. ביחס לכך, צוין כי במרבית פסקי הדין שנבחנו על ידי בית המשפט המחוזי נקבעו מתחמי ענישה נמוכים יותר, וכן הושתו עונשים קלים יותר; ואילו בפסקי הדין שבהם הושתו עונשים דומים – נדונו מקרים חמורים יותר מהמקרה דנן.

מטבע הדברים המדינה טענה ועודנה טוענת כי להערכתה רמת הסיכון הביטחוני הנשקפת מן המערער היא גבוהה ומיידית. מנגד, המערער טען ועודנו טוען כי אין תשתית למעצרו המינהלי.

המותב פעל באופן מידתי ובחר בסנקציה שמטרתה להבטיח את תקינות ההליך, מבלי להכביד על העד מעבר לנדרש (ראו, למשל, עניין בר, בפסקה 5) – ואזכיר כי המותב הפחית באופן משמעותי את סכומי הסנקציות לאור התנצלותו של העד בסיום הדיון (אף שהייתה רפה). בנסיבות אלו איני מוצא מקום לעשות שימוש בסמכותי לבטל או להפחית את סכום הקנס.

המערערים טוענים כי בית המשפט שקל את רכיב ה"תקיפה בחבורה" שלוש פעמים – הן כחלק מיסודות עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, הן במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, והן כשיקול הנוגע להרתעת הרבים (אשר הוביל לכך שהמערערים לא מוקמו בתחתית מתחם העונש שנקבע בעניינם).

המדינה הגישה את הערעור שלפנינו וטוענת במסגרתו כי יש להחמיר בעונשו של המשיב. שכן, העונש שנגזר עליו על ידי בית המשפט קמא אינו הולם את חומרת מעשיו ואת האיום והסכנה לשלום הציבור הגלומים בעבירה בה הורשע.

המדינה סבורה כי עונשים אלו רחוקים מלהלום את חומרת מעשיו של המשיב ובפרט את מדיניות הענישה הנקוטה בידינו ביחס לעבירות סחיטה – זאת, לנוכח תופעה של סחיטת דמי חסות שפשתה בחברה הערבית והיתה למכת מדינה

בגזר דינו של בית משפט לנוער בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"פ 13686-01-24 מיום 24.6.2024 (השופט א' פורת), נגזר על המערער עונש של 7 שנות מאסר בפועל, לצד עונשי מאסר על תנאי וחיוב בתשלום פיצוי לאם המנוח. המערער משיג על עונש זה, אשר לטענתו חמור יתר על המידה.

הנחת היסוד עליה נשען ערעור המערער היא כי טווח הענישה אשר הוסכם על הצדדים משקף את מתחם העונש ההולם כמשמעו בסעיף 40ג לחוק העונשין. על יסוד הנחה זאת, טוען המערער כי הבחירה לגזור על המערער 16 חודשי מאסר – סמוך מאוד לרף העליון של טווח הענישה, ובהתאם, לגישתו, לרף העליון של מתחם העונש ההולם – שגויה.