הערעור שבפנינו התמקד בעונש המאסר בפועל. באת-כוחו של המערער הדגישה שהמערער הוא אדם צעיר, נעדר עבר פלילי (כפי שציין גם בית המשפט המחוזי). היא הוסיפה וטענה שיש ליחס משקל רב לפציעתו של המערער בגדרו של האירוע שעמד במוקד ההליך העיקרי – כתוצאה מהירי המערער נפגע בשלושה מקומות בגופו ונגרם לו שבר ברגל.

לטענת המערערת, מתחם העונש ההולם אינו משקף נכונה את נסיבותיו החמורות של המקרה. צוין, כי משילוב העבירות בהן המשיב הורשע, כמו גם מהימלטותו ומהימנעותו מלהזעיק עזרה ניתן ללמוד על חומרת מעשיו, אשר לא קיבלו ביטוי במתחם העונש ההולם שנקבע. 

אשר לערעור על גזר הדין, המערער טען כי העונש שהושת עליו מהווה החמרה במדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה; כי בשים לב להיקף המעשים המיוחסים ליתר המעורבים בפרשה, מדובר בענישה מחמירה גם ביחס לעונשים שנגזרו עליהם בגין מעשים אלו.

המערער טוען כי יש לראות בו בעל דין שיכול להעלות טענת פסלות, וכי עומדת לו הזכות לכך שבעת שנדונה בקשה שקבלתה עשויה לפגוע בו, הדבר ייעשה על ידי מותב ללא משוא פנים.

לטענת המערער 1, העונש שנגזר עליו אינו מבטא כראוי את ההבחנה בין חלקו ברצח לבין חלקו של המערער 2.

אשר למערער 2, לגישתו, העונש שנגזר עליו מחמיר עמו, הואיל ובמעשה הרצח יש קרבה "מסוימת" לסייג ההגנה העצמית.

בע"פ 6236/23 טוענת המדינה-המערערת, כי עונש המאסר שבית משפט קמא השית על המערער הוא נמוך יתר על המידה ואינו משקף את חומרת מעשי העבירה ונסיבותיהם.

לדעת המערערת בית המשפט המחוזי הקל עם המשיב יתר על המידה. לטענתה עונש המאסר העומד על רבע בלבד מהעונש המקסימאלי הקבוע בחוק בגין העבירות בהן הורשע, אינו הולם את חומרת העבירות והמעשים. 

טענתם האחת עניינה בפוטנציאל החילוט, לגביו נטען כי המשיבה תפסה רכוש בשווי רב מבלי שהראתה מהו היקף החילוט הצפוי בסופו של ההליך. בהקשר זה נטען כי המשיבה לא הצביעה על פסיקה התומכת בחילוט "הרכוש האסטרונומי" התפוס בידה. טענתם השנייה עניינה בחלוף הזמן "הקיצוני והייחודי".

לטענת המערער, מתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי חורג ממדיניות הענישה הנוהגת, ואינו משקף נכונה את חומרת העבירה ונסיבותיה. בהקשר זה נטען כי הרף התחתון במתחם העונש ההולם, מחמיר עמו יתר על המידה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא העמיד את עונשו בתחתית המתחם, וכי עונש המאסר בפועל שנגזר עליו חמור ביחס לנסיבותיו הפרטניות, אשר לא ניתן להן משקל מספק בקביעת העונש בתוך המתחם.

לטענת המערער, בית המשפט המחוזי חרג ממדיניות הענישה הנוהגת בקביעת מתחם העונש ההולם, אשר לשיטתו מתחיל בעונש מאסר שניתן לרצות בדרך של עבודות שירות עד ל-12 חודשי מאסר בפועל.