בהינתן האפשרות שלפיה מעשי המשיב נעשו גם מתוך רצון לסייע לציבור שנזקק לשירותי סיעוד, בשים לב לפער בין חומרת העבירות שיוחסו למשיב לבין העבירה שבגינה הוא מורשע ולחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, וכן נוכח נסיבותיו האישיות – מצאנו כי נכון יהיה לגזור עליו את העונשים שפורטו בפסקה 1 לעיל; ובהסכמה, כך אנו מורים.

המערערת טוענת, בין היתר, כי בקשת המשיב לצאת מן הארץ למטרת חופשה משפחתית אינה עולה כדי צורך אישי-אנושי מיוחד, ואינה נמנית על המקרים הנדירים שבהם תתאפשר יציאה לחוץ לארץ למי שעונשו מעוכב. המשיב, מנגד, סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, ועומד על חשיבות הנסיעה עבורו ועבור בני משפחתו. 

לשיטת המערער, העונש שנגזר עליו מחמיר עמו יתר על המידה. נטען בין היתר, כי החומר הדליק היה בקרבת מקום באופן אשר מלמד על ספונטניות במעשה ההצתה; וכי בענייננו לא היה סיכון או פוטנציאל סיכון ממשי. בנוסף נטען כי עברו הפלילי של המערער התיישן זה מכבר, ולא ניתן משקל מספק לנסיבות חייו המורכבות, לגילו המבוגר ולפגיעה שעלולה להיגרם לו ולבני משפחתו כתוצאה מעונש מאסר.

לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי שגה והקל בעונשו של המשיב יתר על המידה – הן בגבולות מתחם העונש ההולם הן בעונש אשר נגזר עליו בתוך המתחם. זאת, באופן שאינו הולם את חומרת מעשיו כאמור, וכך גם אינו מתיישב עם מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד והפקרה אחרי פגיעה.

לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי גזר על המשיב עונש הרחוק מלהלום את החומרה הרבה הגלומה במעשיו, אשר אינו משקף כראוי את נסיבות ביצוע העבירות וסוטה לקולה, במידה ניכרת, מרמת הענישה הנהוגה והראויה. 

המערער זכה לעונש קל אשר משקלל בתוכו את כל הנסיבות המקלות שניתן לזקוף לזכותו. העבירה שעבר המערער היא בגדר מכת מדינה, ובהקשר זה נזכור כי המערער היה זה שהטיל אימה על המתלונן במהלכו של מעשה השוד האלים שאירע בחנות.

בטענותיו, המערער אינו חולק על גבולות מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי, אלא רק על העונש שנקבע בגדרו. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע את עונשו ברף הגבוה של המתחם, בעוד שישנן נסיבות המצדיקות ענישה ברף התחתון של המתחם.

ביום 26.2.2024 ביקש המערער להגיש ערעור על החלטת הרשמת משאלי שלומאי מיום 8.2.2024, בטענה כי החלטתה מנוגדת להוראות הדין, גורמת לעיוות דין ופוגעת בשוויון בינו לבין נאשמת בהליך אחר אליו הוא הפנה, בו אושרה בקשה למינוי סניגור פרטי במימון ציבורי. ערעור זה נדחה מהמרשם. 

בהינתן אמות-מידה אלו, ובשים לב לחומרתם המופלגת של מעשי המערער – אשר כללו, לצדה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירות נגד הרכוש – עשר שנות מאסר מאחורי סורג ובריח אינן בגדר עונש חמור כלל ועיקר. לא נוכל אפוא להתערב בעונש זה.

טוען המערער, כי שגגה יצאה תחת ידו של בית המשפט המחוזי, עת דחה את המלצת שירות המבחן, בתסקיר המעדכן, לדחות את מועד גזר הדין בעניינו ולאפשר לו להמשיך בהליך הטיפול שהחל בו. כמו כן, מלין המערער על חומרת עונשו. לדבריו, בשל הסיכוי הממשי לשיקומו, נדרש היה לסטות לקוּלה ממתחם הענישה שנקבע.