טוענים המבקשים כי הפרשנות הניתנת בבתי המשפט למשפחה למונח "בן זוג" לצורך חוק הירושה אינה אחידה,  כאשר יש פסקי דין הסוטים מ"הגישה הפורמאלית", בה נקטו בתי המשפט קמא בענייננו, לפיה "בן זוג" הוא מי שקשור למוריש בקשר נישואין פורמאלי, ונקטו ב"גישה מהותית", לפיה אין די בקשר נישואין פורמאלי ויש להמשיך ולבחון את מהות מערכת היחסים בין בני הזוג. 

חוזר המבקש באריכות רבה ובשפה משתלחת על טיעוניו אשר נדחו על-ידי הערכאות קמא.

לדברי המבקש, שגה בית המשפט המחוזי משהתייחס לסיכויי תביעתו לגופה – בטרם זו נדונה בערכאה דיונית. כן נטען כי בית המשפט המחוזי חזר על שגיאה של בית המשפט לענייני משפחה בכך שקבע שמסמכי הפנסיה נחתמו רק ביום 6.11.2018 (בעוד שלדבריו, אלה נשלחו כבר ביום 3.10.2018). שגיאה זו עולה כדי עיוות דין. מאחר שהכספים שולמו לו בסופו של יום כבר בחודש דצמבר 2018, לו היה מקבל ארכה לתשלום הערובה, יכול היה להפקידה.

בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות המשפט. המבקשים מפנים את רוב טענותיהם להליך לפני בית המשפט לענייני משפחה ולפסק הדין המוסכם. נטען, בין היתר, כי בית המשפט לחץ עליהם להגיע להסכם וגרם להם להאמין כי המשיבה לא תשיג את יתרת הסכום וכי הסכם המכר יבוטל. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא נימק את פסק הדין, וכי הוא ניתן מבלי שטענותיהם התבררו כנדרש.

טוען המבקש כי בהליכים בערכאות קמא נגרם לו עיוות דין, ומצביע על מספר טעויות בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ובהן שתיים מרכזיות: הראשונה נוגעת לחישוב הוצאות המדור של הצדדים – המבקש טוען כי בית המשפט העריך את הוצאותיו בחסר ואת הוצאות המשיבה ביתר; והשנייה נוגעת לחישוב כושר ההשתכרות של הצדדים – המבקש טוען כי בית המשפט העריך את שלו ביתר ואת של המשיבה בחסר.

מלין המבקש על פסיקת בתי משפט קמא בשלוש תביעות הנוגעות לגירושין: שיעור המזונות (3,594 ש"ח לחודש עבור כל הילדים) – שאותו עותר המבקש להפחית; חיוב המבקש בהחזר הוצאות מחיה עבור התקופה שבין עזיבתו את הבית, לבין הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך לקראת הגירושין – שאותו עותר המבקש לבטל; איזון המשאבים בין הצדדים – שאותו עותר המבקש לערוך באופן לא-שוויוני, באופן שישיב לו סכום כסף שהשקיע ברכישת דירת המגורים של הצדדים.

מכאן הבקשה הנוכחית, שבליבתה ההנחה כי ההחלטה "הכריעה לראשונה בעניין זכויות הצדדים" במשק המריבה, על יסוד פרשנות שניתנה להסכם משנת 1988 לגבי חלוקת הזכויות בו (להלן: ההסכם). לשיטת המבקשים, ההחלטה נגועה, אפוא, "בחוסר חוקיות", משום שהיא מורה על חלוקת הזכויות במשק "בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל והדין ובניגוד לפסק הדין בערעור ומבלי שבית המשפט לענייני משפחה כלל דן בפרשנות [ההסכם]".

היועץ המשפטי לממשלה הביע נכונות לסלול דרך חדשה. זאת, כאמור, בדמות אפשרות להגיש את הבקשה לצו הורות כ-60 יום עובר למועד המשוער של הלידה, על מנת לאפשר בדיקה מוקדמת של הנתונים הרלוונטיים. יש לחבר גישה זו לנכונות של היועץ להכיר בהורות רטרואקטיבית מיום הלידה, כאשר הבקשה הוגשה בתוך 90 יום מהלידה, הכל בניסיון להתחשב בטובת הילד, ובעניינים מעשיים ועקרוניים כאחד. 

חומר הראיות תומך בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאות קמא, ואין מקום לדון בהם פעם נוספת. די בתשתית זו כדי לדחות את הבקשה בנסיבות העניין. מסקנה זו נובעת ממשקלו המכריע של רצון המנוח – יהא זה רצון מפורש או משוער – שלא הוכח במקרה זה.

במסגרת בקשתו, עותר המבקש למתן רשות לערער הן על ההחלטה מיום 26.2.2020, הן על ההחלטה מיום 9.3.2020. בכל הנוגע להחלטה מיום 26.2.2020, מלין המבקש כי ההחלטה לא מנומקת וכי היה על בית המשפט המחוזי לדון בבקשת עיכוב הביצוע שהגיש לגופה. אשר להחלטה מיום 9.3.2020 שב המבקש על טענותיו וטוען שפגמים בהתנהלות בית המשפט לענייני משפחה.