טוענת המבקשת כי יש להשיב את החלטת בית המשפט לענייני משפחה על כנה. לטענתה בהחלטה זו ניתן ביטוי לאיזון בין יכולותיהם הכלכליות של הצדדים, באופן המאפשר למבקשת להשתחרר מתלותה במשיב.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקש טוען כי ההכרעה בעניינו חורגת מדל"ת אמותיו של המקרה הנוכחי, מאחר שעניינה בנסיבות החריגות שמקנות זכות ערעור אף למי שאינו צד להליך. לגוף הדברים, המבקש סבור כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שבפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה לא נכללו קביעות ישירות ביחס אליו, בהתחשב בכך שהמסקנה הישירה העולה ממנו היא קיומו של מחדל מצדו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית, בה מלין המבקש על ההסכם עצמו, ומציין כי "תביעה לביטולו תלויה ועומדת בבית המשפט", על רקע מצבו הכלכלי, הבריאותי והמשפחתי. לגופם של דברים, הוא משיג על פסק הדין במישור הדיוני והמהותי גם יחד.

חוזר המבקש על טענותיו בבית המשפט המחוזי, שלפיהן בחישוב הכנסתו הפנויה לצורך פסיקת המזונות נפלה טעות. לטענתו, לא היה מקום לקבוע את סכום המזונות על בסיס הכנסותיו לפני ניכויי הרשות (לטובת הפקדות לקרן השתלמות וקופת גמל) ובכך מעורר עניינו שאלה משפטית עקרונית וכן נגרם לו עיוות דין חמור. בנוסף טוען המבקש כי בפסיקת המזונות הזמניים נפלו טעויות נוספות המצדיקות הפחתה שלהם.

בקשת רשות הערעור מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. על-פי הנטען בבקשה, התערבותו של בית משפט זה נדרשת מטעמי צדק, בהתחשב בכך שהמשיב יצא נשכר בהליך הפלילי על רקע הצהרתו בדבר הוויתור על הזכויות בדירה. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי טענה זו הובאה בחשבון כשיקול מרכזי בגזר הדין שניתן, ועל כן יש להתחשב בכך גם בשלב הנוכחי של חלוקת הזכויות בדירה. בתשובתו שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 9.2.2020, טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות, בין היתר משום שמעולם לא ויתר על זכויותיו בדירה.

המבקשת טוענת כי נפלה שגגה בקביעתו של בית המשפט שלפיה עניינו של הערעור הוא כספי, שכן לשיטתה לא התבקש בתביעה סעד כספי. עוד נטען כי סיכויי הערעור טובים משום שהסעד שניתן בפסק הדין מנוגד להסכם בין הצדדים. לשיטת המבקשת מאזן הנוחות נוטה לטובתה, וראיה לכך היא החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה שהורה על עיכוב ביצוע פסק הדין למשך 30 ימים. 

בבקשה נטען בעיקרו של דבר כי היה על בית המשפט המחוזי להורות על ביטול ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשת, וזאת משיקולי צדק, בין השאר בהתחשב באלימות שממנה סבלה מן המשיב גם בעבר, במצבה הכלכלי, וכן בכך שהתקלה נגרמה בשל התרשלות עורך דינה.

המבקשים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוביל לתוצאה קשה מבחינתה של המבקשת, שכן היא קשישה המתקשה לכלכל את עצמה. לפיכך, נטען כי דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין. המבקשים  מדגישים עוד כי בית משפט המחוזי, כערכאת ערעור, שגה בהתערבו בקביעותיה של הערכאה הדיונית.

טוען המבקש כי לא הוכח חוסר מסוגלותו ההורית – ולבטח שלא נשלל שיפור אפשרי בעתיד הנראה לעין. לטעמו, בתחילת הדרך הוא אכן חשש מאתגר ההורות, ומכאן התוכניות השונות שהציג, וההצעה כי הילד ישהה בבית הילדים עד שיגדל. ברם, מכאן ועד קביעה כי מאפייניו ותכונותיו שוללים ממנו מסוגלות הורית – שמעולם לא ניתנה לו "אפשרות סבירה" לפתח – רחוקה הדרך.

המבקשים טוענים, בין היתר, כי החלטותיו של בית המשפט המחוזי שגויות משום שהוא לא התייחס לטענתם כי המומחה שמונה היה חסר כישורים מתאימים, וכי הסכמת המבקשים למינויו הושגה תוך הטעייתם בדבר כישוריו וניסיונו. עוד טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר להם לחקור את המשיב בדבר יכולתו להשיב את הכספים אם הערעור יתקבל, ולקיים בכך דיון.