המבקשים טוענים שיש לבטל את צוואת המנוח ולהורות על מתן צו ירושה. לטענתם, מכיוון שלא נמצא העותק המקורי של צוואת המנוח, הרי שקמה חזקת ההשמדה – שלפיה המנוח ביטל את הצוואה על ידי השמדתה. לטענת המבקשים, מדובר בסוגיה עקרונית רחבה, שכן בפסיקת בית משפט זה בעניין החזקה האמורה לא נקבעה הלכה ברורה ואף קיימות קביעות סותרות. 

המבקשת טוענת כי יש לבטל את פסקי הדין, שכן אחרת ייגרם לה עיוות דין חמור. נטען כי המשיב לא הוכיח כנדרש שהיא לא זקוקה למזונות ושגה בית המשפט לענייני משפחה בקבעו כי נוכח הסכום שנפסק לה בתביעת הרכוש – המתבסס ברובו על החזר של ירושת אמה שנשללה ממנה שלא כדין – המשיב אינו חייב עוד בתשלום המזונות. 

מכאן בקשת הערעור שלפניי שבגדרה נטען בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי שהתיר את הקביעה בדבר מסירת המפתחות על כנה, שכן מדובר במפתחות לנכס שאינו חלק מנכסי הכינוס, ובכניסה למבנה ולחצרים של נכס אחר המצוי בבעלות המבקש; כי לא די במצגים שקבע בית המשפט המחוזי כדי להזהיר מציעים עתידיים, וכי נותר על כנו החשש להסתרת מידע מהותי מהם והפרת חובת תום הלב בהליך הכינוס; וכי מצבו של הנכס רעוע ויש סכנה בכניסה אליו. 

הסכומים המועברים לה מגמלת המשיב אינן מספיקים לה לצורכי מחייה, ולכך שלמשיב ישנם נכסים נוספים שלא נכללו במסגרת האיזון בין השניים. המבקשת טוענת כי היא נתונה במצוקה כלכלית וסובלת מבעיות בריאות, וכי היא אינה מסוגלת לכלכל את עצמה בשל כך.

המבקשים טוענים כי אמנם מבחינת יתר המשיבים להליך בבית המשפט לענייני משפחה ההליך טרם הסתיים, אך לנוכח החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 6.9.2018 עניינם בהליך הגיע לסיומו, ולכן ההחלטה מהווה עבורם "פסק דין". 

המבקש טוען כי המקרה מעורר סוגיה עקרונית בנוגע למעמדו של היורש השני למול חופש הפעולה של היורש הראשון, וכי יש להסיק הגבלות במשתמע גם כאשר הן אינן קבועות במפורש בצוואה. לטענתו, בפסק הדין בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו(4) 330 (1992) (להלן: עניין שחם) הכיר בית המשפט בכך שניתן ללמוד על "הוראה אחרת" במובנה בסעיף 53 לחוק הירושה גם מרצון משתמע מתוך הצוואה, ולא רק בהוראה מפורשת. 

טוענים המבקשים כי לנוכח פטירת המנוחה היא אינה "בת זוג" של המשיב, באופן המוביל להעדר סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה. 

המבקש שב על טענתו שמצבה הכלכלי של המשיבה קשה ולפיכך היא לא תוכל להשיב לו את הכספים אם יתקבל הערעור. לשיטתו, אם תרחיש זה יתממש אין לאלצו להמתין במשך שנים עד לקיזוז התשלומים שבהם יהיה חייב בעתיד. המבקש סבור אפוא שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, בעיקר כאשר מדובר בעיכוב קצר מועד, וכן טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי סיכויי הערעור אינם מובהקים.

מכאן הבקשה הנוכחית, שבליבתה ניצבת טענת המבקש בדבר קיומו של פגם דיוני חריף המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בגלגול שלישי. לדבריו, אף שאביו  צורף, בהוראת בית המשפט לענייני משפחה, כנתבע להליך העיקרי, המשיבה עשתה דין לעצמה ונמנעה מצירופו כמשיב לערעור שהגישה.

בפי המבקש שלוש טענות מרכזיות. ראשית, נטען כי בית משפט קמא פירש את סעיף 35 לחוק באופן רחב מדי וכי לא היה מקום לקבוע כי המבקש "לקח באופן אחר" חלק בעריכת הצוואה. שנית, נטען כי ערכאות קמא התעלמו מחוות דעת המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט לענייני משפחה, שציין כי אינו יכול להצביע על כל עדות כי בעת כתיבת הצוואה השנייה הייתה פגיעה בצלילות דעתו של המנוח. שלישית, המבקש טוען טענות שונות כנגד מהימנותן של טענות המשיבה בערכאות קמא. עוד נטען כי הבקשה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים.