לטענת המבקש, מתעוררת שאלת רוחב בדבר האפשרות לחייב אב המקבל קצבה מביטוח לאומי לשלם מזונות בשיעור גבוה מכפי קצבתו, ונטען כי קיימת חוסר אחידות ניכרת בפסיקה בנושא. לטענת המבקש, בפסיקת מזונות יש להתחשב גם בזכות האב לקיום מינימלי בכבוד ובגובה קצבת הנכות והתוספות עבור ילדים.

המבקשת טוענת כי עניינה מצדיק הענקת רשות ערעור, שכן ההחלטה שלא לעכב את העברתם של כספי העיזבון תשפיע על יכולתה להיפרע בעתיד מהמשיבה, שאף אינה אזרחית ותושבת המדינה, ועלולה לגרום לה לנזק ממשי ולהוביל לניהולו של הליך מיותר בפני בית המשפט המחוזי. לגופם של דברים, המבקשת מוסיפה וטוענת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי שגויה ואף סותרת הצהרות מטעם המשיבה עצמה שניתנו במסגרת ההליך בנוגע למצבה הכלכלי ולהיזקקותה לכספי הירושה בשל מצבה הרפואי.

חרף ניסיונה של המבקשת לשוות לבקשה נופח עקרוני, הבקשה נטועה, כולה, בעניינם הפרטני של הצדדים להליך זה בלבד והיא אינה מגלה כל שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור ב"גלגול רביעי". כמו כן, שוכנעתי כי מתן רשות ערעור אינו דרוש על-מנת למנוע עיוות דין.

מכאן בקשת רשות הערעור, המתמקדת בטענה כי לא היה מקום להתערב בהכרעת הערכאה הדיונית בנוגע לרכיב הנכס – וכי סכום הפשרה שנקבע חורג באופן קיצוני ביותר מגבולות הסבירות, ומבטא התעלמות מוחלטת מטיעוני המבקשות. לשיטת המבקשות, הן הפריכו את טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלו המשיבים, כמו גם את ההשגות לגבי המועד הקובע לעניין חישוב שווי הנכס, והצורך בקיזוז סכום מסוים, ומכאן שקמה עילה להתערבות בית משפט זה בפסק הדין מושא הבקשה. 

במסגרת הבקשה החליט המבקש לתקוף את המשוכה הגבוהה הניצבת לפניו מזווית אחרת וטוען כעת, כי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות נוגדת את הוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ופוגעת בזכותו החוקתית לערעור. לגופם של דברים טוען המבקש כי שגה בית המשפט לענייני משפחה באשרו את פסקי הבוררות ומעלה שורה של טענות נגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

טוענת המבקשת כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, הנוגעת לאופן השתכללותם של חוזי מקרקעין בטרם הועברו טיוטות הסכם בין הצדדים. נוסף על כך, בבחינת ההיבט הפרטני של עניינה, טוענת המבקשת כי תכתובת המיילים נעדרת גמירות דעת, ולכן לא השתכללה לכדי הסכם בין הצדדים.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי התשלומים בגין קצבתה אינם נובעים מההחמרה במצבה הרפואי, וכן כאשר קבע כי הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק איננה חלה. מנגד, המשיב טוען בתשובתו כי סעיף 5(א)(2) לחוק לא נועד להחריג תשלומים ביטוחיים המהווים חלף שכר. המשיב ציין כי הענקת פרשנות רחבה לסעיף עלולה לרוקן מתוכן את הרציונל העומד בבסיסו, בדבר החרגת כספי פיצויים לבן הזוג הסובל מנזקי גוף.

טוענת המבקשת – אשר פיטרה, לדבריה, את בא כוחה בהליך שהתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה, ומיוצגת כיום על ידי עו"ד אחר – כי החלטת הערכאה הראשונה ניתנה "בניגוד להסכמת הצדדים, רצונם, טובת הקטינה [...] וללא כל נימוק". לדבריה, שעה שפרוטוקול הדיון מיום 1.1.2019 אינו מעיד על הסכמתה למתווה שהציע בית המשפט לענייני משפחה, מן הראוי לבטל אותו – בין היתר, משום שהוא כרוך בנסיעות ארוכות, הפוגעות בטובת הקטינה – ולאמץ תחתיו את המלצות התסקיר.

טוען המבקש כי פסק הדין סטה מהלכות הנוגעות לדיון בערעור ב"גלגול שלישי" והתערב באופן בלתי-מוצדק בממצאים עובדתיים. כמו כן, המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי שינה למעשה את תוכנו של פסק הדין המוסכם שהיווה פסק דין חלוט, ועל כן אי-קבלתה של הבקשה יצור חוסר ודאות משפטית ויביא לעיוות דין.

שב המבקש ומשיג על סכום המזונות החודשי שבו חויב. המבקש משיג פעם נוספת על הקביעות הנוגעות לחלוקת זמני השהייה, כמו גם התוצאה – הגבוהה מדי לדידו – שאליה הגיע בית המשפט על בסיס הנוסחה.