בקשה זו הוגשה לאחר ששלושת הקטינים הוכרזו כבני-אימוץ. בגדרה, המבקשים טוענים כי יש מקום להרחיב את הקשר בינם לבין הקטינים, קרי לצמצם את השלכות האימוץ.

בבקשה חזרה וטענה המבקשת, בין שלל טענותיה, כי שגה בית המשפט כאשר לא בחן לעומק את הממצאים העובדתיים אשר אינם עולים בקנה אחד עם חומר הראיות, וכן כי שגה בית המשפט כאשר העדיף את גרסת המשיבה.

המבקשת טוענת כי מוצדק ליתן לה רשות ערעור לנוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, וכן בשל כך שבקשתה מעוררת, כך נטען, שאלה עקרונית בכל הנוגע לקביעת הסדרי ראייה בין קטין לבין בן או בת זוג לשעבר של הורהו הביולוגי, מבלי שלבן הזוג יש מעמד משפטי ביחס לקטין. בהקשר זה טוענת המבקשת כי למשיבה אין מעמד משפטי כלפי ס', ולכן קביעת המפגשים בין השתיים נעשתה בחוסר סמכות, מה גם שהמבקשת, האם הביולוגית, מתנגדת לכך.

שוטחת המבקשת טענות רבות אודות התנהלותו של המשיב, אשר סוחט לטענתה כספים המגיעים לה על פי דין, לאחר ש"הוליך שולל את כל מערכת המשפט". נטען בבקשה, כי הסכם הפשרה מיום 26.5.2011 הופר בידי המשיב בלבד, והוא אף הודה בעצמו במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה כי הוא זה שביטל את סידור הגט במטרה לטרפד את חובו, וכך אכן אופס חובו.

טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו אודות הדרישה לפסיקתא, שכן אף אחד מהצדדים לא העלה על דעתו כי יש צורך בפסיקתא, וכי הכל ראו את פסק הדין ועדכון חוות הדעת כ"עניין סופי בהחלט". בהחלטתו, העניק בית המשפט המחוזי למשיבה "זכות מרחיקת לכת", כך נטען, בדמות הארכת מועד להגשת ערעור שכלל לא התבקשה על ידה.

כעת מונחת לפני בקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באשר להכרה בזכויותיה בדירה, אשר מהווה למעשה חזרה על הטענות שהועלו על ידה ונדחו בערכאות דלמטה. המבקשת מדגישה, בין השאר, כי נגרם לה עיוות דין, הואיל ובית משפט קמא לא ייחס חשיבות מספקת לביטולו של הסכם הממון בקבעו כי לא הוכח "דבר מה נוסף".

טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא בפסק דינו, שגיאה הגורמת לעיוות דין חמור. נטען, כי לצד אימוץ המסקנה הצודקת לפיה הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה, יישם בית המשפט "תוך שגגה" הסדר דיוני לפיו הוסכם כביכול בין הצדדים כי התמליל יהווה את הראיה היחידה באשר לנסיבות חתימתם של העדים.

המבקשת טוענת, בעיקרם של דברים, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על סיום ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה בשל פגמים שונים שלטענתה נפלו בו; וכי ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה נמשכים שנים רבות באופן הפוגע בזכויותיה ובטובת הילד ואשר יש בו משום עינוי דין. 

בבקשה חזר וטען המבקש כי בית המשפט טעה כשפעל בניגוד לפסק דינו מיום 17.7.2017, שקבע כי האבחון היחיד שיערך הוא אבחון פסיכודיאגנוסטי. כמו כן, טוען המערער כי טעה בית המשפט כאשר העניק משקל להמלצת הפסיכולוגית, משעה שזו לא פגשה את הקטין מעולם.

בבקשה חזר וטען המבקש כי המשיבה לא צלחה את דרישת הסף להגשת תביעת המזונות, הואיל והיא אינה מעוניינת בשלום בית והצדדים חיים בפירוד ממושך, וכן כי הסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין.