טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי החלטתו הראשונה של בית המשפט לענייני משפחה היא "החלטה אחרת" ולא פסק דין. לשיטתם, החלטתו הראשונה של בית המשפט לענייני משפחה כללה קביעות מהותיות והכרעות בסעדים, ועל כן יש לראות בה פסק דין. 

בקשה זו מכוונת נגד חיובם של המבקשים בדמי שימוש בנכס במסגרת ההחלטה על עיכוב הביצוע. המבקשים טוענים כי חיובם בדמי שימוש לא התבקש על ידי המשיבים ואף לא נדון בבית המשפט לענייני משפחה.

בבקשתה מעלה המבקשת טיעונים רבים וביניהם כי למשיבה אין כל מעמד ביחס לילד, כך שלבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בתביעת המשיבה ולא קיימת לאחרונה הזכות לראות את הילד; כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה פוגעת בזכויות היסוד של המבקשת להורות ולאוטונומיה; וכי בית המשפט לענייני משפחה העניק למשיבה, למעשה, את הסעד העיקרי שהתבקש על ידה.

טענת המבקשת היא כי תחילת הדיון באריזונה תאיין את הצו החוסם שכל תכליתו מניעת ניהולו של הליך זה. זאת ועוד, לו ימונה כונס נכסים אמריקאי על זכויות הצדדים בחברות הוא עשוי לפעול באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החלטות שכבר התקבלו בבית המשפט בישראל, לרבות בדרך של הוצאת כספים מקופות החברות. 

חזרה נוספת על הטענות שהועלו בפני הערכאות קמא. כמו כן, במסגרת הבקשה מגולל המבקש השתלשלות אירועים אשר לטענתו מתארת את "הסיפור האמיתי" בנוגע למשיבה, סיפור שכלל בגידה, שקרים וחטיפת ילדים, ממנו התעלמו בתי המשפט דלמטה שעה שדחו את טענותיו על יסוד הכרה בפסק הדין הזר.

טוענת המבקשת כי ראוי היה לעכב את ביצוע פסק הדין. להשקפתה, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן בחוסר סמכות – שכן במסגרת סכסוך הגירושין המתנהל בינה לבין משיב 1, כרך האחרון את סוגיית הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני, ומכאן שהסמכות לדון בתביעה לסילוק ידה מדירת המחלוקת מסורה לערכאה הדתית.

לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי המשיבה זכאית למחצית ממלוא כספי הפנסיה של המבקש ולמחצית מקצבת הנכות. אשר לכספי הפנסיה נטען כי אין בהסכם הוראה מפורשת הקובעת את חלוקתם במלואם; וכי הדבר אף אינו נלמד מאומד דעת הצדדים. לעניין זה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי שסבר כי הצדדים התכוונו להיטיב עם המשיבה נוכח חולשתה הכלכלית, שכן לטענתו, מצבה הכלכלי משופר משלו.

לטענת המבקשת, המשיב הועבר מתפקידו כאפוטרופוס לרכושה נוכח חשש לניגוד עניינים, ולאחר שהצהיר מפורשות כי לא הפריד בין חשבונות הבנק וכי קצבאות המבקשת הופקדו בחשבונו שלו. היא סבורה כי התנהלות זו, המצטרפת לעובדה "כי במשך שנים רבות [...] היה המשיב אחראי באופן בלעדי על כספי המבקשת ואין בידי אף אחד אחר ידיעות מלאות על הנעשה בכספיה", מחייבת הקפדה יתרה על הרמת נטל ההוכחה באשר למקור הכספים.

המבקש טוען כי ההכרעה בעניינו מדגישה את הקושי ביישום ההלכה שנקבעה בבית משפט זה לעניין פסיקת מזונות במשמורת משותפת (בע"ם 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017)), ועל כן מוצדק ליתן לו רשות ערעור. כך, המבקש טוען כי חלק מהערכאות הדיוניות מיישמות הלכה זו גם במקרים שבהן אין משמורת משותפת, אך הכנסותיה של האם גבוהות במיוחד.

טוענת המבקשת כי המקרה שלפנינו "הינו מקרה מיוחד ואף חריג", וכי בנסיבות העניין – התארכות ההליכים, הנזקים שנגרמים לה ולילדיה, ו"העדר טענות הגנה רציניות" של המשיב – אין מנוס מפירוק מוקדם של השיתוף בחשבונות הבנק שבהם מצויים הכספים הנזילים.

המבקשת סבורה כי סירובו של בית המשפט לענייני משפחה לאפשר בדיקה גרפולוגית של צוואת האם על מנת לבדוק אם חתימתה זויפה מעורר שאלה עקרונית, וכך גם העובדה שבית המשפט המחוזי לא התייחס לכך בפסק דינו באופן פרטני, חרף העובדה שהנושא הוכרע בהחלטת ביניים של בית המשפט לענייני משפחה.