אם אניח, כטענת המבקשים, כי המנוח אכן ערך צוואה בעוד המנוחה בחיים, ולא רק טיוטת צוואה כפי שנראה מסתבר מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה; וגם אם אניח, כפי הנטען, כי סעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) שחוקק בשנת 2005 במסגרת תיקון מס' 12 חל על נסיבות הענין - עדיין לא יהיה בכך כדי להוביל למסקנה לפיה יש לגרוע מעיזבונו של המנוח את הרכוש שירש המנוח מהמנוחה.

המבקשת טוענת כי המקרה מעורר שאלות החורגות מעניינם האישי של הצדדים ונוגעות למעמדו של המומחה, לרוחב סמכויותיו ולממצאיו. עוד מוסיפה המבקשת שככל שעל החלוקה בין הנכדים להיעשות באופן שוויוני, אין משמעות הדבר כי יש לחלק את השטחים באופן שווה פיזית, וזאת היות שייתכן כי הם בעלי ערך כלכלי שונה.

 המבקשים טוענים כי בקשתם מעוררת שאלות עקרוניות בכל הנוגע לדיני ההתיישנות, ובכלל זה האם בכל מקרה שבו מדובר בתובענה להצהרה על מעמד אין להציב בפני התובע את מחסום ההתיישנות, וכן כיצד יש לבצע את סיווגה של תובענה לצורך החלת מחסום ההתיישנות – כתובענה לסעד הצהרתי או לסעד אופרטיבי (על פי מבחן פרוצדורלי או שמא לפי מבחן מהותי).

טוען המבקש ל"ניסוח גורף" של התחייבויותיו על פי מסמכים החורגים מהמתווה המוסכם שקיבל כאמור תוקף של פסק דין, כמו גם מההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים בדיון מיום 23.6.2016. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי התעלם ממסמך ההשגות המפורט שהוגש מטעמו לגבי המסמכים שהכינו המשיבים, ובהחלטתו הטיל עליו ועל בני ביתו חובות "בלתי סבירים, משפילים ופוגעניים", כפי שפורטו בבקשה לרשות ערעור.

בפתח דבריהם טוענים המבקשים כי מתן תוקף לתניית סילוקין פוגע בזכות היסוד של גישה לערכאות באופן לא מידתי, שאף גורם לחוסר צדק. לשיטת המבקשים זהו אפוא מקרה חריג המצדיק בירור שיפוטי נוסף. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בעזבון המנוח נכלל הון רב שנצבר במהלך חייו ויעבור כעת במלואו למשיבה, שאותה הכיר המנוח רק בשנות חייו האחרונות. זאת, כך נטען, בניגוד להצהרותיו הרבות של אביהם במהלך חייו, שלפיו על הרכוש וההון המשפחתי להישאר "בתוך המשפחה".

המבקש, שאינו מיוצג גם בהליך זה, טוען כי אינו יכול לעמוד בסכום הערבון וחוזר על בקשתו לחלקו למספר תשלומים על מנת שלא לחסום את דרכו לערכאות. הוא מוסיף וטוען כי טיעוניו בבקשה לפטור מערבון לא זכו להתייחסות ראויה. 

לטענת המבקש פסק דינו של בית משפט קמא מעלה שאלה משפטית עקרונית בנוגע לאפשרות להסיק כי מתקיים חריג ההשלמה הקבוע בחוק מתוך משא ומתן שלא השתכלל לכדי הסכם, לאור סירובה של המשיבה לקבל את דרישות המבקש בתמורה להסכמתו להשארת הקטין בישראל.

בבקשת רשות הערעור שבפני טוענת המבקשת באופן כללי כי עניינה מעורר סוגיות עקרוניות המשליכות על זכות הקניין. בתוך כך, עותרת המבקשת לכך שיבוטלו הליכי המכירה של הנכס ותיערך שומה נוספת שלו. ברקע הדברים מדגישה המבקשת את מצבה הכלכלי והבריאותי הירוד, וטוענת שההחלטות בעניינה יובילו לכך שהיא תישאר חסרת דיור.

בבקשה דנן שבה המבקשת וטוענת כי לא היה מקום לאפשר למשיב למשוך כספים מהחשבון המשותף וכי במהות מדובר במתן סעד למשיב על אף שהוא לא הגיש תביעה. לשיטת המבקשת הסוגיה שהיא מעוררת היא בעלת אופי עקרוני ולכן מצדיקה מתן רשות ערעור.

טוען כי פסק הדין של הערכאה הדיונית לא הומצא לו כראוי, ודי בכך כדי להעניק ארכה להגשת הערעור. בנוסף, המבקש לא היה מיוצג משך מספר חודשים, והערעור הוגש תוך זמן סביר משקיבל ייצוג. למבקש אף טענות לגופו של פסק הדין של בית משפט השלום.