טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט כשקבע שהמשיב אינו "ניזוק משני" על פי הלכת אלסוחה. לטענתה, קביעת בית המשפט שוללת את תחולת הלכת אלסוחה ברוב המקרים. לשיטתה, התביעה היא בגין חטיפת הקטינה שאינה חלק מהתביעה. לכן, נזקי המשיב שאינם ממוניים הם נזקים משניים ודינם להידחות לפי הלכת אלסוחה.

נטען, בעיקרם של דברים, כי הזוגיות שניהלו הצדדים לאחר הגירושין הראשונים הייתה פחות אינטנסיבית מהמתואר בפסקי הדין ולכן הסכם הגירושין שיקף את כוונתם האמיתית. לדברי המבקשת, גם אם הייתה כוונה למלט את הבית מפני נושי המשיב, אין בכך כדי להביא למסקנה שההסכם היה משום חוזה למראית עין; והמשיב לא עמד בנטל הנדרש להוכחת בטלותו של הסכם הגירושין, משזה קיבל תוקף של פסק דין. 

טענתו המרכזית של המבקש היא כי פסק הדין בהליך הפינוי הקים השתק ומעשה בית דין שבגינו לא יכלו הערכאות הקודמות לקבוע כי למשיבה זכויות במשק; וכי למרות שזו לא הייתה צד להליך האמור, יש לראותה כחליפתם של הנתבעים שם לעניין זה. 

המבקש משיג על פסק הדין, וטוען כי לא היה מקום למתן צו ההגנה – הפוגע קשות בזכות הקניין שלו, בילדיו ובקשר שלו עמם – הואיל והמשיבה "לא הציגה ולו בדל של ראיה שיצדיק את היפוכה של חזקת החפות".

לא יכול להיות ספק, כי לאחר שהצדדים לא השיגו על ההחלטה מיום 27.3.2017 שהורתה על חשיפת פרטי המידע של שניהם, הפכה החלטה זו חלוטה. עם כל ההבנה לרצונה של האישה שלא ליישם החלטה זו - וככל שהבעל עומד על יישומה - לא ניתן לקבל את עמדתה. פסק הדין בבע"מ 6169/17 עסק אך ורק בפסיקתא שנתן בית המשפט שהיוותה הלכה למעשה הרחבה של החלטתו מיום 27.3.2017, ולא בהחלטה עצמה. הדברים עולים במפורש בפסקה 17 לפסק הדין.

טענותיו של המבקש מופנות כנגד השינויים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי - דרך התשלום למטפלת הסיעודית הנוספת ופריסת התשלומים שבהם חויבו האב והאחות; וכן כנגד שתי הקביעות המוזכרות לעיל. באשר לכל אלה נטען, בין היתר, כי בית המשפט חרג מגבולות הדיון בבקשות רשות הערעור והכריע במחלוקות שלא הועמדו לפניו.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי, בהסתמכו על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, ובפרט בכל הנוגע לעדותו של עורך הדין באשר לנסיבות עריכתו של ייפוי הכוח.

בגדרי הבקשה נטען כי היא מעוררת שאלות משפטיות וציבוריות חשובות וכי בנוסף נגרם למבקש עיוות דין חמור. בין יתר הנימוקים נטען כי על בית המשפט לקבוע מנגנון ברור לגבי חלוקת זמני השהייה של ילדים עם הוריהם; כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה לפסק הדין בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) (פסק הדין עסק בשאלת נטל מזונות הילדים בין הורים המקיימים משמורת פיזית משותפת).

במסגרתה המבקשת שבה וטוענת, באריכות ובחזרתיות, טענות שהועלו על ידה ונדחו בערכאות קמא. לעמדתה, שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מכך שבית משפט השלום "לא דן ולא החליט בנושא הסמכות", אלא אך קבע מיוזמתו כי "עדיף" כי העניין יידון בבית המשפט לענייני משפחה.

בבקשה חזר וטען המבקש כי יש לאפשר לו למצות את זכותו המהותית לערער על החלטת רשמת ההוצאה לפועל אשר דחתה את בקשתו לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, צו העומד בתוקפו מזה 5 שנים ומהווה פגיעה קשה בזכותו לחופש התנועה. כן נטען, כי התבקשה הארכת מועד קצרה ומידתית, וזאת לצורך הסדרת ייצוגו המשפטי של המבקש. בנסיבות העניין, בהן לא היה המבקש מיוצג במסגרת ההליכים בהוצאה לפועל, ואין בידיו הידע לכתוב נימוקים משפטיים לצורך ערעור, סבור המבקש כי שגו הערכאות קמא כאשר דחו את בקשתו להארכת המועד האמורה.