בבקשה, אשר נטען כי היא מעוררת שאלה עקרונית, נטען ללחצים פסולים שהופעלו מצד המשיבה על עורכי התסקירים וכן למניפולציות שונות שהופנו כלפי רופאים שחיוו דעתם ביחס לילדה הגדולה של בני הזוג.

המדינה משיגה בבקשתה על קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ככל שתדחנה טענות הסף שהעלתה, תיוותר החלטת בית המשפט לענייני משפחה על כנה בכל הנוגע לכניסת הקטינה לישראל.

המבקשים שבים וטוענים כי כתב התביעה לא נמסר להם כלל, וכי שגה בית משפט קמא עת קיבל את עדותו של השליח, ומנגד דחה את עדויות העדים מטעם המבקשים. עוד נטען, בין היתר, כי כתב התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשים הינו חסר "כל בסיס או יסוד משפטי", וכי בית המשפט לענייני משפחה, אשר כבר דן בעבר בענייניהם של הצדדים, הושפע מ"הדעה השלילית" בה הוא אוחז לגבי המבקשים.

לפי איזו מן החלופות יש לדון בהתרת נישואיהם של בני זוג, אזרחי ישראל ותושביה שאינם בני אותה עדה דתית, שנישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל.

לטענת המבקשת, בית המשפט לענייני משפחה לא העניק את המשקל הראוי לראיות שהוצגו לפניו, שמהן עולה – כך המבקשת – כי במועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה בעלת כשירות לעשות כן; וכי לא הייתה למבקשת מעורבות בעריכתה של הצוואה.

טענות המבקש – שאינו מיוצג – מכוונות בעיקרו של דבר לקביעות עובדתיות שקבעו הערכאות הקודמות. בנוסף, מבוקש כי יבוטלו הסעדים שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות שבמסגרתם חויב המבקש לשלם כספים למשיבים, אשר שימשו כאפוטרופוסים של המנוחה; וכן מבוקש כי המשיבים יחויבו בהוצאות לטובת המבקש בגין ההליכים המשפטיים שניהלו הצדדים.

לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לטענות שהעלתה, ובהן, כי החלוקה בצוואה "הזויה על פניה, חריגה ומקפחת", וראוי היה כי תדליק אצל הערכאות הקודמות את כל נוריות האזהרה בנוגע לכשירותה הנפשית של המנוחה. 

בבקשתה טוענת האחות כי פסק הדין המקורי לא כלל כל אמירה הנוגעת לשינוי רישום הזכויות וקביעתו של בית המשפט קמא בנוגע לשינוי הרישום הינה התערבות ישירה ומהותית בקביעות פסק הדין המקורי, וזאת למרות שלא מדובר בערעור על פסק הדין אלא רק בהליך ביצוע שלו.

נטען, כי אין לקזז את הקצבאות המשולמות על-ידי המל"ל מסכום המזונות אותו זכאי המבקש לקבל מהמשיב; זאת, כיון שלפי הנטען מטרתם של שני התשלומים שונה – למשל, קצבת הנכות אינה אמורה לממן רכישת מזון, ביגוד והנעלה בעבור מקבל הקצבה, והדבר אמור להשתלם מקצבת המזונות.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי קביעותיהן של הערכאות הקודמות מהוות עיוות דין ממשי ואף מעוררות שאלות בעלות חשיבות משפטית וציבורית.