בבקשה נטען כי היא מעוררת שאלה החורגת מעניינם הצר של הצדדים, בכך שהיא מעוררת את שאלת הזיקה בין הליך צו הגנה להליכים אחרים, ועומדת בניגוד להלכה הפסוקה בעניין זה. כן נטען כי שיקולי יושר והגינות מחייבים את התערבותו של בית משפט זה למניעת עיוות דין אשר יוביל לחיוב המבקשת במאות אלפי שקלים.

המבקשים טוענים כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.16 היא "פסק דין", ומשכך עמדה להם זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי, ובהתאם היה על הערעור להישמע במותב תלתא ולא בדנה יחידה.

המבקש, שאינו מיוצג, מפנה את טענותיו לחלק בהחלטה שבו נקבע כי הערעור נדחה. לטענתו, בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו בעניין חידושו של רישיון הנשק ולכן היה עליו לקבוע שהערעור התקבל.

לטענת המבקשת בפסק דין זה נפלו שלוש טעויות משפטיות יסודיות המצדיקות הענקת רשות ערעור כאמור. ראשית, לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי טעה כשקבע כי שיקולי צדק מחייבים בחינה מחודשת של סכום המזונות שבו חויב המשיב, חרף הקביעה כי בהתנהגותו פעל המשיב בחוסר תום לב מובהק. שנית, נטען כי לא היה מקום לקבוע כי  סכום המזונות שנקבע "חורג באופן קיצוני מהמקובל". שלישית, נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי יש לאפשר למשיב להביא ראיות בדבר כושר השתכרותו ומצבו הכלכלי והרפואי שעה שניתנה לו אפשרות להוכיח טענותיו במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים.

המבקשת טוענת, בעיקרם של דברים, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי פוגע בזכות העיזבון למצות את זכויותיו הדיוניות ולהגיש ערעור, תוך שימוש במשאביו. 

נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מכך שהמומחה מטעם המבקש הסביר מעל דוכן העדים, כי ניתן לפרש את סעיף 35 כך שיחול גם על נכסי המוריש מחוץ לונצואלה, במובן זה שניתן לקבוע כי הסעיף מעניק עדיפות למימוש הנכסים הנמצאים בונצואלה, אולם אינו מוציא מכלל אפשרות החלת הכלל האמור בסעיף 883 גם על נכסים אלה.

המבקשת טוענת בבקשה שבפניי, כי מעולם לא ויתרה על אכיפת כתב ההסכמה, וכי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי היא מושתקת מלדרוש את אכיפתו. הודגש כי הקביעה לפיה המבקשת ויתרה על אכיפת כתב ההסכמה הוסקה מבלי שהתקיים הליך הוכחות.

בבקשתה תוקפת האם את ההחלטות ופסקי הדין של בתי המשפט קמא. לטענתה, לא היה מקום לקבוע היעדר מסוגלות הורית שלה, והיה מקום לסטות מחוות דעת המומחים לענין זה נוכח השיקול של שמירת שלמות המשפחה.

נטען כי הערכאות הקודמות טעו בפסקי דינן, ובכלל זה שגו בכך שהניחו כי חלוקת הזמנים בין ההורים אינה שוויונית. עוד נטען כי לא היה מקום לפסיקת הוצאות ערעור בבית המשפטי המחוזי בסך 20,000 שקל, שעלתה כדי "ענישה".

בבקשה, מעלה המבקשת שתי טענות מרכזיות כנגד פסקי הדין של בתי המשפט הקודמים:

ראשית, כי שגו בתי המשפט בהעניקם סמכות רחבה לעובדת הסוציאלית לשנות את הסדרי השהיה בניגוד להסדר שנקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, ללא תיחום קונקרטי של גדרי סמכותה.

שנית, כי שגו בתי המשפט בכך שלא קבעו מנגנוני "אי הסכמה" כחלק מן המשמורת המשותפת, וכי היעדרם של מנגנונים אלה פוגע בטובתה של הקטינה.