לטענתו, יש ליתן לו הרשות, היות שהענין מעלה שאלה עקרונית רחבה באשר להיקף ההגנה שמקנים סעיפים 15(2), 15(3) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע, לתלונות שמגיש אדם לרשויות המוסמכות באשר למצבו ולמצבם הנפשי של ילדיו. 

מבקש הוא כי בית משפט זה יורה לחברת הביטוח לשלם לו את כספי הפיצוי האמורים, בעמדו על טענתו כי נוכח הוראת סעיף 18 לחוק דרשה חברת הביטוח את חתימת ההורה השני שלא כחוק.

המבקש טוען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, נוכח החלטתו המוקדמת הסותרת לשיטתו מיום 3.9.13, ובניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן תקנות סדר הדין). נטען, כי ההחלטה המאוחרת היא תוצאה של "מסע דיג" של המשיבה בין ערכאות, שמטרתו לעקוף את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 9.2.16, המשקפת קביעות שעליהן הסכימו הצדדים בדיון בפניו, בו נכחו המשיבה ובא כוחה. 

על פסק הדין הוגשו שתי בקשות למתן רשות ערעור, על ידי האפוטרופא לדין ועל ידי היועץ המשפטי לממשלה (רע"א 1906/17, רע"א 1907/17 - בהתאמה). הדיון בבקשות אוחד ונקבע לעוד כשבועיים (ביום 27.3.2017). בנוסף, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.2.2017 שלא לעכב את ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שבפניי (רע"א 1905/17).

נטען כי שגויה הקביעה לפיה המסמך מעניק למשיבה 1 זכות קניינית ברשימת הנכסים המפורטת בו, שכן על-פי חוק יחסי ממון זכאית המשיבה 1 אך לאיזון משאבים בנכסים הרשומים על-שם המבקש, בדיוק כשם שהמבקש זכאי אך לאיזון משאבים בנכסים הרשומים על-שם המשיבה 1, וזאת נכון למועד הקרע ביניהם. 

לשיטתו, בית משפט זה טרם עסק בשאלה אלו מסמכים ניתן להעביר לפסיכיאטר מומחה בתיקי עיזבונות. המבקש טוען כי בתחומים אחרים בדין האזרחי הוכרה האפשרות להעביר לפסיכיאטר מומחה מסמכים נוספים מלבד חומר רפואי או סוציאלי. לטענתו, הערכאות הקודמות שגו בכך שלא החילו קביעות אלה גם בעניינו. כמו כן, המבקש טוען כי במידע הנוגע לכשירותו של עורך הצוואה במועדים מאוחרים לעריכת הצוואה יש כדי להשליך על מצבו במועד עריכת הצוואה.

המבקש טוען בעיקרו של דבר כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו העובדתיות אשר הובילו לדחיית טענותיו באשר לזכויות שיש לו בנכסים האמורים. לטענת המבקש בקשתו חורגת מעניינם של הצדדים, בין השאר בשל ה"גלגולים" הרבים של סכסוכו עם המשיבים בערכאות, ולכן מצדיקה מתן רשות לערער.

המבקשת טוענת כי הבקשה הנוכחית מעלה "שאלות משפטיות עקרוניות חשובות וחדשות שמעולם לא נידונו בבית המשפט". לגופם של דברים, המבקשת טוענת כי לא ניתן לקיים "צוואה בפני רשות" שממנה נעדרים כל המרכיבים והסימנים של צוואות מסוג זה לפי הוראות החוק הרלוונטיות.

לטענת המבקשים, הם לא נתנו הסכמתם להכרעה על פי סעיף 79א בהתבסס על השומות. הוסף, כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הושתת על חוות דעת מוטעית. במצב דברים זה, על בית המשפט אשר הסתמך על חוות הדעת, לפרט אלו ערכים שמאיים עמדו לנגד עיניו, ולנמק כדבעי מדוע הוא מסתמך על חוות דעתה של השמאית חרף הפגמים שנפלו בה.

המבקשים, שאינם מיוצגים, טוענים בין השאר בבקשתם כי הם "חיים במקום במשך עשרת שנים"; כי הגישו התנגדות לצוואה הן ברשם הצוואות, הן לפני בית המשפט המחוזי; כי למבקש אין דירה נוספת בבעלותו; וכי המשיבה 3 היא שופטת אשר "מפעילה את קשריה".