המבקש סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ועל חוות דעתו החולקת של השופט שוחט. לדבריו, קביעות בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה להלכה שנקבעה בבע"ם 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012) (להלן: עניין אלמונית). 

לשיטתה של המבקשת, המקרה דנא מעורר שאלה משפטית עקרונית בדבר היקף תחולתה של דוקטרינת השיתוף הספציפי על נכסים חיצוניים, ולפיכך מצדיק ליתן רשות ערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור דנן, במסגרתה מתבקש בית משפט זה להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי להורי המשיב אין כל זכויות במגרש ובבית שעליו, וכי למבקשת זכויות משותפות בחלקים שווים בשניהם.

בבקשת רשות הערעור שלפני טוען בא כוח האם כי על בתי המשפט "לדקדק על כל קוצו של יוד" ולעמוד על ההבחנה שבין סוגי האשפוז לפי סעיפים 3ג ו- 3ה לחוק, וכי ממילא לא מתקיימים בענייננו התנאים הנדרשים לאשפוז הקטינה לפי שני הסעיפים האמורים.

דניאל טוען כי שגו הערכאות קמא משלא הורו על מתן צו הגנה שיאסור על יעקב להיכנס לתחומי הבית. לטענת דניאל, בתי משפט קמא התעלמו מטענתו לפיה הוא רכש מידי כונס הנכסים את הבית ושילם את חובותיו של יעקב עליו, ומשכך לאחרון אין כל זכות להיכנס לתחומי הבית, הגם שהמגרש רשום על שמו.

מנגד, טענתו העיקרית של יעקב היא כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לבית המשפט לענייני משפחה הייתה סמכות לקבוע כי בהעדר החלטה אחרת של בית משפט, המצאת כתבי בי-דין מטעם יעקב לדניאל או למי מילדיו או מטעם דניאל או מי מילדיו ליעקב תתבצע באמצעות "שליח שזה תחום עיסוקו" בלבד.

לגוף הענין נראה כי החלטת בית המשפט למשפחה בדין יסודה, הרי שנוכח הנסיבות שתוארו לעיל קשה לראות בסיס לטענת "הפלישה הטרייה", על שני מרכיביו של מונח זה, ובדין סבר בית המשפט לענייני משפחה כי ראוי לבחון את שאלת החזקה במסגרת הכוללת של שאלת הזכויות בנכס.

בקשה זו מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם למעשה מכוונת כנגד ההלכה שנשתרשה בבית משפט זה לעניין שיתוף בנכס חיצוני ספציפי, בדומה לטענותיו של המבקש בפני בית המשפט המחוזי.

בבקשה דנן טוען המבקש – שאינו מיוצג – כי שגו הערכאות הקודמות כשלא דנו בשתיים מטענותיו – שאלת היקף עיזבון אביו; וסוגיית שינוי צוואת אמו. נטען כי שאלות אלו הן בעלות חשיבות ציבורית, ומשכך יש מקום לבררן לפני בית משפט זה.

טענתו המרכזית של המבקש, בדומה לטענתו בפני בית המשפט המחוזי, היא כי פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה חרגה מהסכמת הצדדים; כך, שכן במסגרת הפשרה פסק בית המשפט לענייני משפחה למשיבה אחוזי בעלות גבוהים בנכסים שונים מאלה להם היא זכאית לפי חוק יחסי ממון, ובחלק אף קיבלה אחוזי בעלות למרות שזנחה טענותיה לבעלות בהם בכתב תביעה מתוקן שהוגש ביום 7.7.11.

טענו כי טעה בית המשפט המחוזי, הן בהעריכו את סיכויי הערעור והן באשר למאזן הנוחות. האם והמבקש הדגישו כי הנזק שעלול להיגרם לאם כתוצאה ממכירת הדירה הוא רב, ובעיקר הדגישו את ההוצאות הרבות הכרוכות בכך ואת הפגיעה במקור הכנסתה של האם הנהנית מדמי שכירות המתקבלים בעד הדירה.