לטענת המבקש נפלו טעויות בקביעות עובדתיות ומשפטיות של בית המשפט לענייני משפחה, שלא קיבלו התייחסות הולמת בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בין היתר, נטען כי בית המשפט לענייני משפחה העריך ביתר את כושר השתכרותו של המבקש, ואילו מנגד העריך בחסר את כושר השתכרותה של המשיבה.

לגופו של ענין משיגה המבקשת על עצם התניית עיכוב הביצוע שהגישה בהפקדת עירבון בסך 10,000 ₪ (דהיינו, על החלטת בית משפט קמא מיום 12.12.2016, אשר כאמור - בקשת רשות ערעור שהוגשה עליה כבר נדחתה על ידי ביום 20.12.2016), ולא על החלטת בית משפט קמא מיום 18.1.2017.

ראשית, טען המבקש כי יש לפסול את הצוואה השלישית מחמת העדר כשרות ויכולת המנוחה להבין בטיבה של הצוואה, לפי סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.

שנית נטען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצדם של המשיבים.

שלישית טען המבקש, כי היתה מעורבות פסולה של המשיבה 2 בעריכת הצוואה השלישית, המצדיקה את פסילתה.

 רביעית נטען, כי קיומה של הצוואה השלישית יפגע באינטרס ההסתמכות של המנוח ושל המבקש.

בבקשה נטען בכלליות כי יש הצדקה לקבלה נוכח החשיבות הציבורית ב"מניעת השתלטות רכושית במרמה על ידי בני זוג" וכן לאור עקרונות של "צדק טבעי".

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם ממסמכים המעידים על חוסר יכולתו הכלכלית להפקיד עירבון, וכי המשיב 1 הסתיר מידע מבית המשפט המחוזי.

לדבריו, מיום שנודעה לו הדרישה להפקדת עירבון הוא פעל במרץ לגייס את הסכום הנדרש, אך בשל קשיים פרוצדורליים, אי-הבנה בינו לבין אחיו שניסה לעזור לו בכך והקושי המובנה הכרוך בהיותו תושב חוץ, הוא לא הספיק להפקיד את העירבון במועד.

לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי פירש את סעיף 10 להסכם הממון ב"מנותק" מהסכם הממון בכללותו, ובשונה "מהכוונה והאינטרס" שבבסיס ההסכם.

טוען האב כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי האם השתמשה בכספי הקצבה לצרכיה האישיים, וכי בשל כך אין מקום שהקצבה תועבר לה. 

המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי התערב בקביעה עובדתית של בית המשפט למשפחה לפיה כניסת בני הזוג לבית היוותה מתנה, על אף שמי מהצדדים לא ערער על קביעה זו ומשלא שמע בית המשפט עדויות בעניין בעצמו. נטען כי בשלב מתן המתנה עמדה ליורשים זכותה של המנוחה לרכוש את הנכס תמורת תשלום למינהל וזכות זו העבירו במתנה לבני הזוג.

נטען, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש מחל על חוב המשיבה עומדת בסתירה לחומר הראיות, ממנו עולה כי המשיבה עצמה הודתה בקיומו של החוב ובכך שהיא מחויבת להשיבו, כפי שעלה מההקלטה.