לטענת המדינה, לא ניתן לקבוע את משמורתה – ולו הזמנית – של הקטינה מבלי שיעמוד בפני בית המשפט הדן בעניין תסקיר של שירותי הרווחה. לטענת המדינה בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא עיכב את ביצועה של החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, ולו בימים ספורים, עד להגשת תסקיר.

המבקש טוען כי בניגוד לאמור בהחלטת ערכאות קמא – הוא העלה את טענת הסמכות העניינית כבר בתגובתו לבקשות, ולא העלה אותה לראשונה לאחר מתן ההחלטה.

עניינה של בקשה זו השגה על הקביעה כי התישנה תביעתה של המבקשת כנגד המשיב באשר לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה נוכח מכירת הדירה. 

בבקשה נטען, כי יש לאפשר למבקשים להצטרף כצד לערעור על פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה, כנגזר מעקרון טובת הילד ונוכח החשיבות להתיחס גם לאינטרס שלהם כהורים המיועדים לאימוץ במסגרת ההליך. המבקשים מפנים בהקשר זה לבע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124 (2005), בו נקבע כי "כאשר הקטין נמסר להורים המבקשים לאמצו, יש להתחשב – במסגרת טובתו שלו – בקשר שנוצר בינו לבין הוריו המאמצים ובנזק שייגרם לו אם קשר זה ינותק" (פסקה 45; מפי הנשיא א' ברק). 

לטענת המבקשת בבקשה שלפניי, היא ובא כוחה שכחו להגיש את עיקרי הטיעון, מפני שבשבועיים שקדמו לדיון, היו טרודים בהליכים להשבת בנה הקטין של המבקשת מחו"ל, לאחר שלטענתה, הלה לא שב ארצה מטיול עם אביו בארה"ב.

נטען בבקשה כי משמעות החלטת בית המשפט המחוזי שלא ליתן הארכת מועד, היא מחיקת הערעור על הסף, וכי מדובר בצעד דרמטי ובלתי מידתי, הפוגע בזכויות המבקשת. 

לטענת המבקשת, היה על בית המשפט לנוער לבחון את הבקשה כאילו הייתה זו הבקשה הראשונה בעניין. במקום זאת, כך נטען, התבסס בית המשפט על חומר ראיות מן העבר לשם ההחלטה בבקשה. 

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו לדחות את בקשתה לעיכוב ביצוע שתי החלטות בית המשפט לענייני משפחה. זאת משום שביצוע הליכי פירוק השיתוף בדירה ומכירתה המידית – עובר לשמיעת הערעור – ייתרו את הערעור בהיבט זה. 

כלפי החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, בגדרה חוזר המבקש על טענותיו הקודמות בדבר גובה החוב, הימנעות המשיבה ממימוש העיקול, והתשלומים ששולמו אך לא דווחו בתיק ההוצאה לפועל. עוד טוען המבקש כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת דיה, וכי בקביעותיהן של שלושת הערכאות הקודמות בעניינו נפלו פגמים רבים. 

נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא מנע את פירוק השיתוף בדירת המגורים בבת ים עד אשר לא יתאפשר למבקשת להיפרע מחלקה בנכס באתיופיה; כך, שכן יש חשש ממשי כנטען - שלאחר מכירת הדירה בישראל ישוב המשיב לאתיופיה לצמיתות ולא תהא בידי המבקשת אפשרות להיפרע עוד מן הנכס.