נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי אין לבית המשפט לענייני משפחה, ככלל, סמכות להורות על דחיית תשלום האגרה עד לאחר מתן פסק הדין; כך בעיקר, כיון שלפי הנטען תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן תקנות האגרות הכלליות), מאפשרות לבתי המשפט שאינם בית המשפט לענייני משפחה להורות על דחיית תשלום האגרה עד לאחר מתן פסק הדין, ואין זה סביר שדווקא בית המשפט לענייני משפחה, אשר המחוקק מצא מעיקרא להקל עם בעלי הדין בו בכל הנוגע לתשלום האגרות, לא יהא מוסמך לעשות כן.

במסגרת המתווה נקבע כי הטיפול הפסיכולוגי יתנהל בליווי מקצועי של עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה, וכי על הפסיכולוג להיות בקשר עם הלשכה, לעדכן את העובדת הסוציאלית ולעבוד איתה בשיתוף פעולה – אליו מחויבים גם שאר הצדדים. המתווה כולל הוראות נוספות, לרבות ביחס לאפשרות של חידוש הקשר בין הקטין לבין סביו וסבתו.

המבקש טוען כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות וכי יש לקבל את בקשת רשות הערעור שהגיש מאחר שעולה ממנה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, וכן משום שדחייתה תגרום לו עיוות דין וחוסר צדק.

טענתם העיקרית של המבקשים היא כי מטרתו של ההליך שבו פתח המשיב בבית המשפט לענייני משפחה היא שינוי הקביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ"ש 36848-12-13 אשר יצרו מעשה בית דין לעניין גובה הריבית.

חזרו המבקשים על טענתם כי בהתאם להסכמה הדיונית היה על בית המשפט לענייני משפחה לקיים דיון בשאלת גובה התמורה שעל המבקשים להפקיד בקופת הכינוס, וכי ה"סנקציה" שנקבעה בהסכמה הדיונית נועדה לתמרץ את המבקשים להגיש את הודעתם, לא משנה מה תוכנהּ, במועד.

המבקש טוען כי הבקשה למתן רשות ערעור מעלה שאלה עקרונית שעניינה הנטל להוכיח הברחות כספים במסגרת הליך לאיזון משאבים בין בני זוג. לטענתו, כאשר בני זוג מנהלים חיי נישואין תקינים הם לא שומרים תיעוד של הפעולות שביצעו בנכסיהם המשותפים, ולכן קיים קושי להפריך טענות בדבר הברחת נכסים שמועלות זמן רב לאחר מכן.

לטענתם היה מקום שבית המשפט המחוזי ייזום פירוק שיתוף בחלקה על ידיו, אף שסעד זה לא נתבע על ידיהם. שנית, המבקשים טוענים, כי ראיות חיצוניות, ובראשן תשריט היתר הבניה, מצביעות על כוונת הצדדים לחלק ביניהם את החלקה

המבקש טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתערבו בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית באשר לכוונת הצדדים. בית המשפט שגה, נטען, בכך שנתן משקל מכריע ללשון תצהירי המתנה בניגוד לכוונת הצדדים כפי שעלתה מן הראיות, ובפרט העובדה שעו"ד הריש, אשר ערך את תצהירי המתנה, הסביר למשיבים שהמבקש רשאי לחזור בו ממנה, ושהמשיבים עצמם כינו את תצהיר המתנה "התחייבות לתת מתנה" ולא נקטו הליך למימושה משך שנים, בעוד הוא התגורר בדירה כל העת. 

לטענת המבקש, נוכח הקביעה כי בית המשפט לענייני משפחה לא דן בטענותיו לענין יחס החלוקה שיש לקבוע בין בני הזוג ולא נימק הכרעתן בהן, מתבקש היה כי בית המשפט המחוזי ישיב את הדיון לערכאה הדיונית להשלים הכרעתו.

לטענת המבקשים שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח את אי כשירותו של המנוח לצוות את הצוואה השנייה ולטענתם התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים עובדתיים של בית משפט קמא נעשתה "שלא כדין".