נטען, כי העובדה שעורך הצוואה השניה הוא גיסו של המבקש 1 אינה סיבה לפסילת הצוואה, במיוחד נוכח העובדה שעו"ד ד"ז נמצא אמין על ידי בית המשפט.

לטענת המבקשת, היה מקום לייחס משקל לממצאים שונים שנכללו בפסק הבורר, לרבות ביחס לכשרותה של המנוחה, וכן לקבוע כי חלקם מהווים בסיס להשתק פלוגתא.

המבקשים טוענים כי המומחה קיבל לעיונו חוות דעת פרטית שהוגשה מטעם המשיבים, בניגוד לסעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), אשר קובע כי כאשר מונה מומחה מטעמו של בית המשפט, בעלי הדין אינם רשאים להביא עדות נוספת של מומחים מטעמם, אלא ברשות בית המשפט. 

המבקש טוען כי שתי הערכאות הקודמות שגו בקביעתן כי תביעתו להחזר החוב וטענת הקיזוז התיישנו, וזאת – לטענתו – עקב פרשנות שגויה של חוק ההתיישנות. בנוסף, נטען כי המנוחה התכוונה להעניק למבקש זכות מגורים בלתי הדירה בדירה, וכי בנסיבות המקרה אין הכרח לקיומו של מסמך בכתב; וכי שיקולי צדק תומכים בהכרה בזכותו של המבקש בדירה, זאת נוכח הטיפול המסור שהעניק למנוחה.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא העביר את נטל הראיה לכתפיה של המשיבה לאחר שהוכח כי לא שילמה את הסכום של 100,000 שקלים במעמד החתימה של החוזה, בניגוד לאמור בו.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט שהורה על מכירת הדירות לזר. לדידה, היה עליו לפסוק מהו הסכום שעל המשיבה 2 לשלם למשיב 1 על מנת לרכוש את חלקו בדירות, דבר אשר יאפשר לה ולמשיבה 2 להוסיף ולהתגורר בדירות, בין מכח הוראות חוק הירושה, ובין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד (להלן: חוק בתי המשפט), מסלול לו הסכימו הצדדים.

טענה המבקשת כי תביעתה לא התיישנה, שכן עילת התביעה נוצרה רק משנקבע בפסק דין חלוט שהמשק אינו חלק מעזבון ההורים. בהמשך לכך נטען, כי המנוחה ביקשה להעניק למבקשת שכר על פועלה לאורך השנים – זכויות במשק ההורים – וכתבה זאת מפורשות בצוואתה.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הפך את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מבלי לקבל לידיו ראיות חדשות ותוך התעלמות מממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית.

טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו בעניין סוג ההליך הנדרש למקרה זה. לעניין דחיית הטענות לגופן, טוענים כי על פי הפסיקה הנוהגת, יש לפרש בצמצום את ההגבלה הקבועה בפקודת הירושה על הורשת אדמות מירי. לצד זאת, הוסיפו וטענו, לראשונה בבקשה זו, כי על הקרקעות בנויים בתי מגורים של המבקשים, ומשכך, בהתאם לגישת הפרשנות המצמצמת, יש להכיר בהורשת האדמות בצוואה, על אף הקבוע בפקודה.

המבקש טוען כי שתי הערכאות הקודמות שגו בקביעתן כי המבקש התחייב להעביר את החנות במתנה למשיבה שכן הוא חזר בו מהתחייבות זו בכמה הזדמנויות; כי המשיבה לא הסתמכה על המתנה הנטענת ולא שינתה את מצבה לרעה בעקבות ההתחייבות לקבלת החנות; וכי ממילא העברת החנות לידי המשיבה במתנה לא הושלמה מעולם, שכן לא הושלם רישום הבעלות בה על שמה כמתחייב מסעיף 7(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.