בגדרי הבקשה טוען האב כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע כי ההסכמים בין האב לבין הבן גיבשו התחייבות לתת מתנה וכי מן העובדה שהנכסים טרם נרשמו על שמם באותה העת לא נכון היה לגזור את המסקנה כי האב העביר את זכויותיו האובליגטוריות וכי העברת המתנה הושלמה.

נטען כי בית המשפט המחוזי היה צריך להורות על ביטול המזונות הזמניים לחלוטין. כן התבקש עיכוב ביצוע תשלום המזונות הזמניים עד להכרעה בבקשה.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט בקבעו כי מדובר בהליך בעל סיכויים קלושים. נטען, כי אמו מעולם לא הוכרה כפסולת דין, ומינוי האפוטרופוס אינו שולל את זכותה וסמכותה לעשות כרצונה בנכסיה.

לטענת המבקשת, נפלו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות שגיאות מהותיות. ראשית, הקביעה כי התצהירים שנחתמו בשנת 2006 אינם מהווים עסקה בתמורה מנוגדת, מיניה וביה, לקביעה אחרת של בית המשפט לענייני משפחה – על פיה, התנתה המבקשת את ויתורה על חלקה בפוליסת הביטוח בוויתור מקביל של המשיבה על זכויותיה בנחלה.

עצם הגשתה של בקשה לעיון חוזר אינה מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המקורית, וגם אינה מהווה בהכרח "טעם מיוחד" למתן ארכה. משמעות הדבר היא שבעל דין הבוחר להגיש בקשה לעיון חוזר לערכאה המבררת תחת פנייה לערכאת הערעור בתוך המועד - נוטל על עצמו סיכון דיוני שהדרך להשיג על ההחלטה המקורית תיחסם בפניו (למשל, בש"א 3731/14 דדון נ' כונס הנכסים הרשמי (11.8.2014)).

נטען כי האם חתמה על העברת הזכויות מבלי שהבינה את משמעותה, תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת ולא מרצונה החופשי. עוד נטען כי הזכויות בדירה שהועברו מעמידר לאם הוקנו בחלקים שווים גם למבקש ולאחותו, שעלו יחד עימה לארץ והתגוררו עימה בדירה, כך שהאם לא יכולה הייתה להעביר יותר משהיה לה.

בבקשה נטען, כי בית המשפט לענייני משפחה, וכמוהו בית המשפט המחוזי, טעו בפרשנותם להסכם הגירושין, שכן בניגוד לקביעתם, הצדדים להסכם התכוונו ליתן למבקשת זכות קניינית - ולא זכות אובליגטורית בלבד - בפנסיה של המנוח, לרבות בגמלת השאירים הנגזרת ממנה, וזאת לנוכח חייהם המשותפים לאורך שנים. 

המבקש  מעלה, בבקשה מפורטת, כטענה עקרונית בעיקר את שאלת מקור חיובו של אב במזונות ילדיו שבין גיל 6 לגיל 15, האם חיוב כפשוטו או מדין צדקה, תוך העלאת טענת שויון. 

שב המבקש על מרבית טיעוניו, וטוען, כי עצם בקשת המשיבה לקיום הצוואה לצד תובענת המשיבה לצו הצהרתי בדבר טיב הזכויות בגדרה מעידים על כך שמדובר בצוואה "סתומה" שאין להבין מה ולמי ציוה בה המצוה, בהתאם לסעיף 33 לחוק הירושה, ולפיכך בטלה היא.

המבקש חפץ בביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ככל שהוא נוגע להוצאות משפט, וכן בחיובה של המשיבה בהוצאות משפט בבית המשפט המחוזי, וגם בבית משפט זה. נטען כי הוצאות המשפט נפסקו לטובת המבקש, שכן ננקטו כנגדו "הליכי-נפל משפטיים, הליכי-סרק נטולי תוחלת או תקומה משפטית". עוד הוסף, כי המבקש לא הסכים לדחיית ערעור המשיבה בכפוף להפחתת ההוצאות.