המבקשים טוענים כי בקשתה של המשיבה להוספת ראיות לא עומדת בתנאים שנקבעו לכך בדין, ולפיכך שגה בית המשפט המחוזי בקבלת הבקשה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי השבת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה תגרום להם עיוות דין חמור.

נטען שלא הייתה הצדקה להטלת העיקול וכן כי הסכמתו של המבקש נבעה מהערותיו של הרשם הבכיר בבית המשפט לענייני משפחה בנוגע להטלת הוצאות משפט.

טוען המבקש, בעיקרו של דבר, כי יש להרחיב את זמני השהות שלו עם הקטינים ולהשוותם לאלה של המשיבה; וכן כי הכנסתה של המשיבה, אשר בבעלותה עסק מצליח לטיפולים קוסמטיים, גבוהה בהרבה מזו שנקבעה, ועל כן יש להפחית באופן משמעותי את סכום המזונות שעליו לשלם.

חוזרת המבקשת, בין היתר, על בקשתה כי תינתן הכרעה לגופו של עניין בטענת מסוכנותה כלפי המשיבה. כמו כן, המבקשת טוענת כי המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית, הנוגעת להפעלת הסמכויות המוקנות לבית המשפט מכוח חוק למניעת אלימות במשפחה, בהעדר ממצאים המעידים על מסוכנות.

פסקי דינם של הערכאות קמא מבוססים על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ועל חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט אשר קבע, בשים לב למכלול הנסיבות, כי טובת הקטין היא להגר עם אביו. כידוע, יש לתת משקל רב לממצאי חוות הדעת ולמסקנותיהן, ולא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצותיה (שם, בפס' 7; בע"מ 42890-04-25 פלונית נ' פלוני, פס' 3 (8.5.2025)). 

המבקשות טוענות, בעיקרו של דבר, כי עדותו של רופא המשפחה מהווה ראייה חיונית, אשר התעלמות ממנה מביאה לעיוות דין. נטען, כי בניגוד למומחים שמינה בית המשפט, הרי שרופא המשפחה בא במגע ישיר עם המנוחה, ועל כן עדותו חיונית לחקר האמת. 

מצאתי טעם רב בטענות המערערים כי בהליך בבית המשפט לענייני משפחה – נפלו פגמים, המצדיקים את קבלת ערעורם, במובן זה שההליך בכל הנוגע למתן צו לקיום צוואה – יושב להתברר, לגופו, בבית המשפט לענייני משפחה. סבורני, כי מהמערערים נשלל צבר של זכויות דיוניות, העולה עד כדי עיוות דין של ממש.

המבקשת, אשר אינה מיוצגת, טוענת כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות מובהקות, באופן שעולה כדי עיוות דין. לטענתה, בית המשפט המחוזי לא קרא בעיון את כתב הערעור, והתעלם מטענתה כי לא ידעה על השיחה המתועדת בהקלטה במהלך התביעה הראשונה, ומהסברה על אודות הדרך בה התגלתה ההקלטה ומדוע איש לא ידע על קיומה.

המבקש טוען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחיל את חזקת הגיל הרך גם על הבת הגדולה, אשר בעת מתן פסק הדין היתה בת 6 וחצי לערך; ובכך שהתעלם מהמלצות חוות דעת המומחים.

מדובר, מהותית, בבקשת רשות ערעור העוסקת גם בענייני משמורת וזאת לצורך פרשנות היחס בין פרט 19 לפרט 16 לתוספת השלישית לתקנות סדר הדין. מטעמים אלה מקובלת עלי עמדת המבקשת כי יש להסתפק בסכום הערובה שהופקד בהתאם לפרט 19 לתוספת השלישית לתקנות סדר הדין.